במסגרת ההכנות למרתון טבריה ( 12 בינואר) , המרתון הראשון בחיי אני נדרש לאימונים אינטנסיביים. כן, לא מתבייש להגיד גם אימונים מפרכים. נדמה לי שבפעם הראשונה אני מבין את משמעות המושג "אימונים מפרכים".
אימונים אלה גם כוללים ריצות נפח ואשר המרחק שלהם הולך ועולה מידי שבוע . התחלתי ב 15 ק"מ, שבוע אחרי כבר 18, 35,33,30,27,24,21, ובשבוע הבא אם הכל ילך כשורה ארוץ את הריצה המסכמת במסלול המקורי בסך 36 ק"מ.
למה אני רץ ועל ריצה עוד ארחיב למכביר. היום אני רוצה לדבר על הריצה הזאת.
כשאני חושב על המרחק הזה זה נראה לא אנושי. 35 ק"מ הם בערך כמו המרחק מטבעון לטבריה או לחדרה ( מה איבדתי שמה).האם הגוף האנושי של המאה ה 21 בנוי למרחקים כאלה? אני לא מדבר על קנייתים, אתיופים ושאר שבטים נידחים אלא על הרוב, אדם לבן החי לו בנוחות בסביבה מודרנית בה כמעט אינו נדרש למאמץ גופני.אין ספק שהמתאגר במרחקים האלה הוא השילוב בין הקושי הפיזי לקושי המנטלי
ככל שאני מעמיק בזה יותר אני חושב שריצת אימון של 35 ק"מ קשה יותר מריצת מרתון במסגרת תחרות. שם יש התרגשות, אדרנלין, המון אנשים, אנרגיה מטורפת, קהל שמעודד, צלמים וכל מה שצריך כדי לדחוף אותך לקו הסיום.
בריצת אימון שכזאת גם אם אתה רץ עם שותף הרי אתה לבד. לא כל הדרך מדברים ומחליפים חוויות , זה יותר בהתחלה כשיש עוד כח. אח"כ השתיקות נעשות ארוכות יותר וכל אחד מתכנס בעצמו עם הגוף הצועק הצילו, מחשבותיו, הרהוריו והשדים הפנימיים שלו.
לא יכולתי שלא להיזכר בסרטו הנפלא של טוני ריצ'ארדסון "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" ממנו הקליפ המצורף ובעוד כמה סרטים בהם הריצה היא חלק ממוטיב הסרט : "גליפולי" בו מופיע מל גיבסון הצעיר ואיש המרתון עם דסטין הופמן
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת בכדי להודות לאישתי על תמיכתה, סבלנותה ועל כל ימי השבת המבוזבזים בהם אני חוזר עייף מכדי לעשות משהו זוגי. יוהנה יקירתי, עוד מעט זה נגמר ואני חוזר להיות שלך.
http://www.youtube.com/watch?v=XXMS5ZXKvYA
אימונים אלה גם כוללים ריצות נפח ואשר המרחק שלהם הולך ועולה מידי שבוע . התחלתי ב 15 ק"מ, שבוע אחרי כבר 18, 35,33,30,27,24,21, ובשבוע הבא אם הכל ילך כשורה ארוץ את הריצה המסכמת במסלול המקורי בסך 36 ק"מ.
למה אני רץ ועל ריצה עוד ארחיב למכביר. היום אני רוצה לדבר על הריצה הזאת.
כשאני חושב על המרחק הזה זה נראה לא אנושי. 35 ק"מ הם בערך כמו המרחק מטבעון לטבריה או לחדרה ( מה איבדתי שמה).האם הגוף האנושי של המאה ה 21 בנוי למרחקים כאלה? אני לא מדבר על קנייתים, אתיופים ושאר שבטים נידחים אלא על הרוב, אדם לבן החי לו בנוחות בסביבה מודרנית בה כמעט אינו נדרש למאמץ גופני.אין ספק שהמתאגר במרחקים האלה הוא השילוב בין הקושי הפיזי לקושי המנטלי
ככל שאני מעמיק בזה יותר אני חושב שריצת אימון של 35 ק"מ קשה יותר מריצת מרתון במסגרת תחרות. שם יש התרגשות, אדרנלין, המון אנשים, אנרגיה מטורפת, קהל שמעודד, צלמים וכל מה שצריך כדי לדחוף אותך לקו הסיום.
בריצת אימון שכזאת גם אם אתה רץ עם שותף הרי אתה לבד. לא כל הדרך מדברים ומחליפים חוויות , זה יותר בהתחלה כשיש עוד כח. אח"כ השתיקות נעשות ארוכות יותר וכל אחד מתכנס בעצמו עם הגוף הצועק הצילו, מחשבותיו, הרהוריו והשדים הפנימיים שלו.
לא יכולתי שלא להיזכר בסרטו הנפלא של טוני ריצ'ארדסון "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" ממנו הקליפ המצורף ובעוד כמה סרטים בהם הריצה היא חלק ממוטיב הסרט : "גליפולי" בו מופיע מל גיבסון הצעיר ואיש המרתון עם דסטין הופמן
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת בכדי להודות לאישתי על תמיכתה, סבלנותה ועל כל ימי השבת המבוזבזים בהם אני חוזר עייף מכדי לעשות משהו זוגי. יוהנה יקירתי, עוד מעט זה נגמר ואני חוזר להיות שלך.
http://www.youtube.com/watch?v=XXMS5ZXKvYA
RUN FORREST RUN
השבמחק