שלום חברים ,
בזמן האחרון אני ממעט לכתוב בעיקר עקב מגבלות זמן ואולי גם עקב חסרונו של הדחף לכתוב.
אבל, כשקורים לי ארועים מיוחדים, אני מרגיש צורך להעלותם על הכתב לשם הזכרון.
הפעם אכתוב על מרתון טבריה ה 36 אשר התקיים ב 10/1/2013 . זוהי ריצת המרתון השניה בחיי.
בשבילי מרתון טבריה הוא בעל חשיבות מיוחדת שכן כפי שכבר סיפרתי בפוסט קודם אני מטבריה במקור ויש בזה מעין סגירת מעגל בשבילי, אותו ילד שמנמן ובלתי ספורטיבי בעליל עומד באתגר אשר לכל הדעות נחשב לאחד הקשים בעולם.
למרתון נרשמתי מיד לאחר שנפתחה ההרשמה ולדעתי הייתי נרשם מס' 40 ומשהו. לא חשבתי פעמיים למרות שבאותה התקופה התאמנתי לאולטרא מרתון "סובב עמק" ולא העליתי בדעתי שאולי מדובר בסמיכות קרובה מדי של הארועים מבחינת מנוחה והתאוששות הגוף. ובאמת חטפתי קצת על הראש מפנו בנושא. והוא צודק כמובן, כי הוא בעל נסיון, הוא רוצה את טובתי וגם דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
הדחקתי קצת, סיימתי את הסובב, נחתי כשבוע שבועיים וחזרתי להתאמן עם הקבוצה כרגיל. אלא שאז נוצרו בקבוצה שלנו 2 תתי קבוצות : אלה שמתאמנים לאיזושהי משימה מטורפת באלפים( 4trail) ומתאמני מרתון טבריה שכללה חבורה די עליזה ומגובשת. הרגשתי צביטה בלב. הרי אני רשום למרתון טבריה והחברה האלה רצים כל שבת ונהנים. ומה איתי???
הצטרפתי לריצת השבת. החברה כבר רצו 23 ק"מ בארוכה. היה לי קצת משונה בהתחלה לרוץ את כל הדרך ללא הפסקות ובקצב די גבוה, אני הרי רגיל לקצב האולטרא עם הפסקות השתיה והאוכל. בדרך שוחחתי קצת עם פנו. הוא המליץ לי ( בצדק מבחינתו) לקחת אתגר קצת מרוחק יותר. באותו הזמן חשבתי לרוץ אולי אולטרא בטרייל הגולן לקראת סוף מרץ. הכל התאים מבחינת ההתאוששות והמנוחה אבל אני כ"כ נהניתי לרוץ עם החבר'ה וגם עשיתי חשבון מה יותר שווה? להתאמן דצבמר - מרץ בחורף, בקור, לבד או לרוץ עם חבורה נפלאה של אנשים מידי שבת?
בסוף הריצה גמלה בי ההחלטה והודעתי לפנו שאני נשאר בתוכנית המקורית.
כבר רבות סופר ודובר על כוחה של קבוצה אבל זה כל פעם מפתיע אותי מחדש. חבורה של אנשים שמה שמאחד אותם היא אהבת הריצה, ששמים את האגו ואת יצר התחרותיות אשר טבוע בנו מלידה בצד ופשוט נהנים משבת לשבת. נוצרה גם מסורת של פריסה לאחר ריצה ומדי שבוע הרף נסק לגבהים חדשים.
אחת החוויות המדהימות שהיו לי היתה בריצה בשבוע שאחרי. רצנו 25 ק"מ ורוב הריצה ירד עלינו גשם זלעפות ואנחנו רצים בגשם, רטובים עד לשד עצמותינו ונהנים מכל רגע. בסוף הריצה התייבשנו קצת ואכלנו ארוחת בוקר נפלאה שהכין עבורנו גילי.
כך חלפו להם השבועות. עפ"י תוכנית האימונים המקורית היינו אמורים לבצע 4 ריצות בשבוע. אני הרגשתי שאני די מספיק בכושר ובכדי לא לאמץ את הגוף כ"כ הסתפקתי רק ב 3 ריצות שבועיות. הפעם ובניגוד לאימונים ל"סובב" לא כאב לי כלום וכלום לא נתפס לי. הדבר היחידי שקצת כן הציק לי הוא כאב ישן בהמסטרינג למעלה למעלה בתחילת הישבן. זה משהו שאני חי איתו בשלום כבר כמעט שנה.
התמזל מזלנו ומשפחתה של אשתי שלחה לנו כרטיסי טיסה לביקור בשוודיה לתקופת החגים וכך באיבחה אחת מצאתי את עצמי עובר למציאות אחרת. הספקתי לרוץ עם הקבוצה את הריצה שלפני הריצה המסכמת( 34 ק"מ). הריצה התקיימה בטבריה על המסלולל של המרתון. אני לא יודע איזה ג'וק נכנס בי בריצה הזאת אבל הרגשתי שאני חייב לבדוק את עצמי ומגבלותי. אני לא רץ מהיר במיוחד וגם לא קליל במיוחד ובד"כ תוצאה פחות מעניינת אותי מאשר לסיים אתגר אבל משהו הפעם...
וכך מצאתי את עצמי בסיום הריצה הארוכה המהירה בחיי עם 2 תובנות :
1. במרתון אצטרך לרוץ בקצב איטי יותר כי לא אוכל לעמוד בקצב הזה עוד 8 ק"מ .
2. ריצה מהירה גורמת לפציעות.
הכאב בהמסטרינג מאוד החריף לאחר מכן ולמעשה היה קשה לי ללכת.
קבעתי פגישה דחופה עם משה (המכאיב) ברטר. הוא קבע שמדובר גם בדלקת ( כנראה עקב המאמץ של ריצה מהירה) וגם בפציעה ישנה באותו המוקד. נתן טיפול ראשוני אבל גם קבע כי אצטרך לבוא אליו להמשך טיפולים ( מומלץ למזוכיסטים).
נסענו לשוודיה. חוויה מדהימה אשר אולי עוד אכתוב עליה. יומיים אחרי שהגעתי יצאתי לריצת גישוש ראשונה. 4- מעלות והמון שלג. התלבשתי טוב ויצאתי לרוץ. היה לי חם. כפפות פליז וכובע פליז גרמו לי להזיע אבל הרגליים קפאו. היה המון שלג והנעליים נרטבו וחדרו מים לגרביים. לקח לי זמן להפשיר אותם. הבנתי כי לא אוכל לרוץ את הארוכה אשר תוכננה (36 ק"מ) ואצטרך להסתפק בריצות קצרות יותר. הקפדתי לרוץ 3 פעמים בשבוע אולם אופי הריצות היה קצת שונה בגלל תוואי הדרך. מה שכן, רצתי על כביש וזאת היתה הכנה טובה לריצת הכביש במרתון.
כמה תובנות על ריצה במזג אויר קר מאוד. כמובן שיש להתלבש בהתאם אולם לא יותר מדי. אני מטבעי מתחמם מהר ולא סובל לרוץ כשחם. האויר צח ונקי ומכאיב קצת בפעמים הראשונות ששואפים אותו. אם יורד שלג , זה לא נעים כשהשלג נכנס לעיניים - יש לרוץ עם כובע. אם יש קרח זה מאוד מסוכן ויש לרוץ עם התקן מיוחד ולא מסתכנים בשבירת כל מיני איברים בגוף. אם רצים ממש ארוכות יש לרוץ עם מים למרות שתמיד אפשר לקחת קצת שלג ולהרטיב את הגרון ( יש להימנע מלאכול את השלג הצהוב או החום - משהו שכלב לפעמים משאיר), למרות שיש מצב שהמים יקפאו בבקבוק תוך כדי ריצה. אם רצים ב 4- ונושבת גם רוח זה מרגיש חיש מהר כמו 10- וזה כבר ממש לא נעים. ואחרון חביב, אם לוקחים ג'לים עדיף להצמיד אותם לגוף כי זה לא נעים להוציא ג'ל מהכיס ולגלות שהוא קפא.
חזרנו לארץ , עוד 4 ימים המרתון. נחתנו ישר לסערה הגדולה. קצת קשה להסתגל לבתים הקרים של הארץ לעומת הבתים המוסקים של שוודיה ובמיוחד בבית ישן כמו שלי אבל אין ברירה.רץ ריצות קצרות בלבד כדי לשמור על השרירם גמישים וחמים. אין בי התרגשות עדיין.
יומיים לפני המרתון אנחנו נוסעים לאסוף את הערכות. אני אוהב את הרגע הזה. מבחינתי הפסטיבל מתחיל.
בערב שלפני המרתון אנחנו נאספים אצל גילי לארוחת פסטה. כמעט כולם מגיעים. מזג האויר לאורך כל השבוע היה סיוט. הסערה הכתה בכל עוזה. נחל האיילון עלה על גדותיו , בבת חפר הוצפו מעל 100 בתים, שלג החל לרדת במקומות הגבוהים ביוקנעם היה קר מאוד. ירד גשם והיתה רוח חזקה. לא יכולתי שלא לחשוב על מחר. שוחחנו על כך בארוחה. הוחלט כי אם כך יהיה מזג האויר נצטרך לרוץ עם חליפות רוח ולהתלבש היטב. חזרתי הביתה והכנתי את התיק. חולצה ארוכה, מכנסיים קצרים, חליפת רוח, כובע, כפפות, Buff, ג'לים, כדורי מלח, משחה לתינוקות, בגדים להחלפה.
הבוקר הגיע, אני מכין סנדביצ'ים לחבר'ה. עוד מעט שלמה יבוא לאסוף אותי .
נוסעים במכונית הישנה אל תוך הבוקר הרטוב. להפתעתנו הרוח פסקה והשמים בהירים. אני מחייך בסיפוק. נראה כי אלוהי המרתון לצידנו היום ומזג האויר יהיה נעים.
מגיעים לכניסה לטבריה, הראות מדהימה והמראה של צפת כולה מושלגת ממש עוצר נשימה.מתקשרים לפרדי. פנו ופרדי משמשים כנותני הקצב ( פייסרים) של 4:45 וכחלק מהעניין הם קיבלו חדר בבית מלון. פדיחה קטנה נרשמת כשאני בטוח שהם בפלאזה. עולים לחדר ואני דופק על הדלק בכל עוז וצועק" רום סרוויס" רק בשביל לגלות שפותח לי את הדלת אדם ישנוני שלא מבין מה אני רוצה ממנו ב 6:45 . אני מתנצל אבל מתפוצץ מצחוק, פורק קצת לחץ. מגיעים למלון הנכון ועולים לחדר הקטן. פנו, פרדי, אשר, תמיר, שלמה ואנוכי. תיכף יצטרפו אייל ואחריו אבי ולי-ים , טל וגילי. הרבה אנשים על חדר כזה קטן. נזרקים על המיטות ובכל מקום פנוי ומפטפטים ומתחילים להתארגן.
מחליטים כי אין צורך בחליפות הרוח. מזג האויר יהיה נאה אבל קר. מקסימום נלבש עוד חולצה אותה נזרוק אח"כ. שותים עוד קפה ואוכלים עוד סנדווי'ץ. אשר לא מפסיק להצחיק אותנו. אני טוען כי אם הוא לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו אדם מיוחד . אני אוהב אותו מאוד.
הרגע מתקרב. אנחנו יורדים ללובי לספוג עוד קצת אוירה. פיפי אחרון ויוצאים החוצה. כשלא נושבת הרוח אז די נעים. אני מציע לשלמה לעמוד כמה שיותר קרוב לקו הזינוק. זה לא משנה מבחינת הזמנים אבל נותן יתרון שאתה לא תקוע אי שם מאחור ומחכה עד שתוכל לזוז. אנחנו עומדים ממש אחרי הקנייתים. עוד 5 דקות ....
2 דקות לזינוק נוחתת עלי חולצה מנדפת. אני מחפש למי היא שייכת אבל זה חסר משמעות. מי שזרק אותה החליט כנראה שיהיה לו חם מדי והוא נפטר ממנה בדרך מקורית. אני קושר אותה לעמוד חשמל. עוד קצת ברברת של המארגנים ויריית הזינוק. לוחץ על הכפתור בשעון ומתחיל לרוץ.
אחרי 20 מטר שלמה נעלם לי מהעיניים. נתן גז ונעלם...אני כל הזמן מסתכל בשעון לבדוק את הקצב, לא לרוץ מהר מדי. קצב של 6:10 מתאים לי עד לנק' החצי שם אני מתכנן להגביר קצת . רץ לבד, שם את המיקס שיוהנה הכינה לי של טראנס קצבי ומונוטוני , בדיוק מה שאני צריך. אחת הפעמים הבודדות שרצתי עם מוזיקה אבל אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה עם קצב. נהנה מהנוף ונהנה להסתכל על הרצים שעוקפים אותי. הנה זה והנה ההוא , נועה פורת במרתון ראשון עוקפת אותי ( עשתה תוצאה מצוינת). מאיר אלנקווה עם הכובע הנצחי ( הפעם עם חולצה) , שי שאול ואייל פלזנשטיין עוקפים אותי ומברכים לשלום. היה להם ויכוח אם בתמונה שלי משוודיה שבה אני יושב ערום בשלג אני ערום לגמרי או עם תחתונים. אני עונה והם צוחקים וממשיכים הלאה. פוגש גם את חני קרם ( חבר ותיק מהאייקידו במרתון ראשון ) ואת דבורי רייכהרט.
לוקח ג'ל ראשון אחרי חצי שעה. שוק רגל ימין מרגישה כמו בטון אבל אני כבר מכיר את ההרגשה הזאת במירוצים ויודע שהיא תעבור עם הזמן. לא לחשוב על זה. רק להביט קדימה, ראש זקוף, לנשום עמוק ולשמור על קצב.
בצומת כנרת אני מחליט לקחת את כדור המלח הראשון, מוציא את השקית מהכיס וכולם מתפזרים לי על הכביש. מתחיל לאסוף אותם אחד אחד ומקלל את השלומיאליות שלי. אוכל קצת מהצימוקים של איליה בר זאב שענת נתנה לי ומקווה שמשהו מההילה של איליה ידבק בי.
צמח. מתחיל להרגיש את הרוח. היא מערבית ומכה בנו מהצד וכרגע היא לטובתנו. לא רוצה לחשוב מה יהיה בחזור.
פונים במעגן . 12.5 ק"מ חלפו. עברנו יותר מרבע . עד עכשיו הכל בסדר דופק כמו שעון.
תמיר עוקף אותי , שואל אם ראיתי את שלמה ומתפלא לשמוע שהוא כנראה מקדימה. אשר קצת לפני ותמיר רץ אליו , טופח לו על הכתף. הם מדברים קצת ותמיר פותח מבערים ושועט קדימה. הוא מדהים....
ק"מ 14.26 . ראשון הרצים חולף על פני בדרכו חזרה. עוד קצת יותר מחצי שעה והוא אחרי. לא אנושיים החבר'ה האלה.
תחנת הדלק של קיבוץ האון. שלמה מגיח מהשביל האופניים המקביל לכביש. הוא נראה טוב. אני מנופף לו לשלום וממשיך הלאה. נצמד לבחורה עם חולצה ירוקה ותלתלים יפים. היא רצה בקצב קבוע והיא נחמדה מתחיל להסתכל על הרצים שבחזור. עוד אין אף אדם לבן באופק. פעם קר ופעם חם. אני מתפלל שתצא השמש ותישאר שם. ראשוני הלבנים חולפים על פנינו ומיד אחריהם ראשוני הרצות. הן יפהפיות בעיני, הקנייתיות והאתיופיות מדלגות כמו איילות ברגליים שריריות וחטובות . חסרות מאמץ לחלוטין. אני מעודד אותן כמו כולם אבל הן לא שומעות. הם נמצאות במקום אחר מבחינת הריכוז.
יאללה, שיגיע כבר החצי. מלא אנשים כבר חולפים על פנינו. אני מעביר את הזמן בלנסות לזהות פרצופים ולהעריך תוך כמה זמן יסיימו עפ"י הקצב. הנה רומן ספיווק, הנה חובב, הנה ההוא וזאת ההיא.
סוף סוף רואה מרחוק את שער החצי. גלעד קראוז והדבוקה שלו חולפים על פני. הוא הפייסר של 4 שעות. ואללה? אני רץ כ"כ מהר ? משהו לא מסתדר לי.
מתחילה לכאוב לי הבטן. יותר מדי ג'לים של GU כנראה עם השילוב של הצימוקים והתמרים עושים את שלהם. אני מחפש מקום להתרוקן. זה עוד לא קרה לי באמצע תחרות :) . כ 200 מ' לפני שער החצי אני מזהה שביל שנכנס לפרדס. בלי להסס אני חותך לשם רק כדי לגלות שאני לא הראשון ( וכנראה לא האחרון ) שישתמשו במקום הזה. לא מבזבז יותר מדי זמן. זה לא הזמן לקרוא עיתון. חוזר לכביש ועובר את נק' החצי.
סטירת לחי. מה זאת הרוח הזאת? הרוח המערבית שהיתה לנו בגב ובצד לאורך כל הדרך הופכת לרוח פנים חזקה. השמש נעלמה והשמים מתכסים בעננים אפורים ומאיימים. קר מאוד וקשה להתקדם. אני מנסה לא לחשוב על כמה אנרגיות אני מבזבז רק להישאר בקצב. התכנון המקורי היה להגביר קצת מרגע זה ואילך ובמקום זאת אני נלחם להישאר בקצב הקודם וגרוע מכך , הצצות לשעון מראות לי כי הקצב נחלש בהדרגה. 6:20 ואפילו 6:30 לפרקים.
פוגש את אבי ואייל עם לי- ים. הם נראים טוב ותיכף עוברים את נק' החצי.
בק"מ ה 25 אני חולף על פני אבידן אקריב מ"נולדנו לרוץ". אח"כ יתברר לי כי זה המרתון הראשון שלו. הוא לא בחור צעיר בגילו אבל צעיר בנפשו ותמיד מחייך. הפעם הוא לא מחייך. הוא מתאמץ ורואים כי כואב לו. אני ממלמל משהו על הרוח וממשיך. הוא יסיים את המרתון ובעיני הוא אחד הגיבורים של הריצה הזאת. ראיתי אותו בקו הסיום. הוא פרץ בבכי בדיוק כמוני בשנה שעברה. נצחון הרוח על הגוף!!!
אני ממשיך ומקלל, ממשיך ומקלל שנגיע כבר לסיבוב של מעגן. אחרי תחנת הדלק של האון אני מקבל החלטה וחותך ימינה לשביל המקביל. עצי אקליפטוס חסונים לשמאלי. אני מקווה שהם יחסמו לי קצת את הרוח ואכן הם עושים את העבודה קצת. הקצב מתגבר ואני מתחיל לעקוף את אלה שהיו לפני על הכביש.
חובר אלי רץ, לא זוכר את שמו . הוא אמריקאי שחי בגואטמלה, בגואטמלה סיטי, בגובה 2800 מ' שם מזג האויר תמיד נעים לדבריו. מרתון ראשון שלו. הוא ראה אותי חותך הצידה והחליט לבוא בעקבותי . הוא נפעם מהמחסה הטבעי. אנחנו מפטפטים קצת והוא גורם לי לשכוח קצת את העייפות . בקטע הזה בשנה שעברה התחילו להיתפס לי השרירים אחד אחרי השני ופגשתי את הקיר המפורסם. הכל בסדר השנה. הארבע ראשי קצת כואבים ומכווצים אבל זה טבעי. פוגשים על השביל הזה כמה חבר'ה מובסים, מהלכים לאיטם, מדדים. לאחד מהם כתוב על החולצה " המרתון הראשון שלי" וכואב לי הלב שכך יסתיים המרתון הראשון שלו.
פונים ימינה. עוד 12 ומשהו ק"מ וזה נגמר אבל גם די נגמר לי הכח. הרוח גמרה אותי. אני מתחיל לרוץ על הרזרבות. נוטש את התוכנית להגביר. מתפלל שאוכל להחזיק מעמד רק בקצב הזה. בצומת צמח אני פוגש את גלית נווה. אני מחבק אותה באהבה. היא מחכה לאבידן. אני מספר לה על הפגישה בינינו. היא מחליטה ללוות אותי קצת. כבר יש לא מעט קילומטר'ז אחריה ויש לה עוד לרוץ עד טבריה אבל היא מלווה אותי קצת. בדגניה אני נפרד ממנה. היא טענה אותי בהמון אנרגיות חיוביות. ממשיך לרוץ. עוד 10 ק"מ . חבר היה אמור לחכות לי בק"מ ה 10 וללוות אותי עד הסוף אבל נבצר ממנו לבסוף להגיע. כמה שהייתי זקוק לזה עכשיו. ממשיך לבד.
ליד בית הקברות של כנרת אני פוגש את עאדל. הוא רץ בצעדים ממש קטנים. נתפסו לו השרירים. " למה לך לרוץ מהר" הוא אומר לי? "בוא תהנה מהריצה" ."ככה!" אני אומר לו " אתה משתמש במשפטים שלי כנגדי? :-) "
אני ממשיך. חומצות החלב עשו לי שמות בארבע ראשי והרגליים כבר לא כל כך נשמעות. אני מחליט לאמץ טכניקה של כל כמה דקות ריצה דקה הליכה וזה עוזר קצת. עוד 7 ק"מ , עוד 6 ק"מ עוד 5 ק"מ .
אני פוגש את מאיר אלנקווה. הוא לא מרגיש כ"כ טוב וקר לו אבל הוא הולך במרץ. אני עובר להליכה ואנחנו מדברים קצת . קצת פחות מ 4 ק"מ . נפרד ממאיר וממשיך
די שיגמר. כבר לפני 10 ק"מ בערך שאלתי את עצמי למה אני מעולל לעצמי את זה ולא מצאתי תשובה. אני כבר מזמן בשלב שאני לא נהנה יותר .אבל אין ברירה ממשיכים.
נכנס לטבריה וחולף על פני חמי טבריה. עוד 2 ק"מ. פוגש את ענבל. היא רצה איתי קצת אבל ממשיכה הלאה לשאר החבר'ה. אוטוטו בית הקברות והעיקול האחרון. נזכר בבדיחה מהילדות על מועדון השיש ( בית הקברות ) ומועדון השיט שנמצאים האחד מול השני.
בית הקברות, אומר שלום לאבא, סבא, סבתא ולגיל אבו חצירא חברי מהילדות. כולם נחים שם מנוחת עולמים אולם אני בטוח שהם מלווים אותי עכשיו. עוד 400 מטר. פוגש עוד מכר. הוא צועד. חטף וירוס והיתה לו חרא של ריצה. אני מעודד אותו והוא מתחיל לרוץ. חולף על פני השלט של ה 42 ק"מ. עוד 195 מטר. אני לא יודע מאיפה הכוחות האלה להגביר.
"חייך, סיימת" צועק לי קול מהצד. אני מביט. זה שי בית הלוי מרצי גליל עליון. צודק.. אני מחייך. "יורם שניר" קורא הכרוז ואני שועט קדימה. זהו, נגמר. איזה אושר. מרגיש איך הדמעות זולגות מעצמן והפנים מתחילות להתעוות. "לא הפעם" אני אומר לעצמי. הפעם לא צריך לבכות.
קו סיום של מרתון זה אחד המקומות הבודדים בו תראו גברים גדולים וקשוחים בוכים כמו ילדים. זה כ"כ יפה ומרגש בעיני. וכמו שפרדי אומר "זר לא יבין זאת". 4-5 חודשים של מאמץ ארוך ומתמשך מזדככים להם לבערך 4 שעות של מאמץ אנושי גדול.
אני פונה ישר לעמדת המרק של עופרי ושמח לפגוש שם את מרב אדלר מהגרנולה של מרב. אשה מיוחדת במינה שמחלימה מהמחלה הארורה. היא אחת מהגיבורות שלי. אני שמח לראות שהשיער שלה חזר לצמוח והוא כל כך יפה. נו, כבר היה שווה כל המרתון הזה. טל,תמיר וגילי כבר סיימו מזמן ולאט לאט מתחילים להגיע שאר חברי הקבוצה, אייל, אבי ולי-ים . אבי גיבור, הוא לא הרגיש טוב אבל לא ויתר וסיים ריצה הירואית. אח"כ אשר ולאט לאט כל השאר.
עלינו לחדר במלון ואפילו התקלחנו והחלפנו בגדים. צ'ופר אמיתי. אבי התאושש לאיטו והתחלנו להיפרד. אח"כ חלקנו הלכנו לאכול ב" אביגיל פותחת שולחן" אצל אביגיל , בת כיתתי היקרה אשר פתחה מסעדה של מאכלים טבריינים אותנטיים שם החבר'ה הכירו לראשונה שמות של מאכלים כגון : סופריטו, מדרוטה, פיתה בסילק וכו'. היה טעים מאוד .
מה צריך יותר מזה? שנהיה בריאים ונתראה במרתון טבריה הבא.
להת'
בזמן האחרון אני ממעט לכתוב בעיקר עקב מגבלות זמן ואולי גם עקב חסרונו של הדחף לכתוב.
אבל, כשקורים לי ארועים מיוחדים, אני מרגיש צורך להעלותם על הכתב לשם הזכרון.
הפעם אכתוב על מרתון טבריה ה 36 אשר התקיים ב 10/1/2013 . זוהי ריצת המרתון השניה בחיי.
בשבילי מרתון טבריה הוא בעל חשיבות מיוחדת שכן כפי שכבר סיפרתי בפוסט קודם אני מטבריה במקור ויש בזה מעין סגירת מעגל בשבילי, אותו ילד שמנמן ובלתי ספורטיבי בעליל עומד באתגר אשר לכל הדעות נחשב לאחד הקשים בעולם.
למרתון נרשמתי מיד לאחר שנפתחה ההרשמה ולדעתי הייתי נרשם מס' 40 ומשהו. לא חשבתי פעמיים למרות שבאותה התקופה התאמנתי לאולטרא מרתון "סובב עמק" ולא העליתי בדעתי שאולי מדובר בסמיכות קרובה מדי של הארועים מבחינת מנוחה והתאוששות הגוף. ובאמת חטפתי קצת על הראש מפנו בנושא. והוא צודק כמובן, כי הוא בעל נסיון, הוא רוצה את טובתי וגם דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
הדחקתי קצת, סיימתי את הסובב, נחתי כשבוע שבועיים וחזרתי להתאמן עם הקבוצה כרגיל. אלא שאז נוצרו בקבוצה שלנו 2 תתי קבוצות : אלה שמתאמנים לאיזושהי משימה מטורפת באלפים( 4trail) ומתאמני מרתון טבריה שכללה חבורה די עליזה ומגובשת. הרגשתי צביטה בלב. הרי אני רשום למרתון טבריה והחברה האלה רצים כל שבת ונהנים. ומה איתי???
הצטרפתי לריצת השבת. החברה כבר רצו 23 ק"מ בארוכה. היה לי קצת משונה בהתחלה לרוץ את כל הדרך ללא הפסקות ובקצב די גבוה, אני הרי רגיל לקצב האולטרא עם הפסקות השתיה והאוכל. בדרך שוחחתי קצת עם פנו. הוא המליץ לי ( בצדק מבחינתו) לקחת אתגר קצת מרוחק יותר. באותו הזמן חשבתי לרוץ אולי אולטרא בטרייל הגולן לקראת סוף מרץ. הכל התאים מבחינת ההתאוששות והמנוחה אבל אני כ"כ נהניתי לרוץ עם החבר'ה וגם עשיתי חשבון מה יותר שווה? להתאמן דצבמר - מרץ בחורף, בקור, לבד או לרוץ עם חבורה נפלאה של אנשים מידי שבת?
בסוף הריצה גמלה בי ההחלטה והודעתי לפנו שאני נשאר בתוכנית המקורית.
כבר רבות סופר ודובר על כוחה של קבוצה אבל זה כל פעם מפתיע אותי מחדש. חבורה של אנשים שמה שמאחד אותם היא אהבת הריצה, ששמים את האגו ואת יצר התחרותיות אשר טבוע בנו מלידה בצד ופשוט נהנים משבת לשבת. נוצרה גם מסורת של פריסה לאחר ריצה ומדי שבוע הרף נסק לגבהים חדשים.
אחת החוויות המדהימות שהיו לי היתה בריצה בשבוע שאחרי. רצנו 25 ק"מ ורוב הריצה ירד עלינו גשם זלעפות ואנחנו רצים בגשם, רטובים עד לשד עצמותינו ונהנים מכל רגע. בסוף הריצה התייבשנו קצת ואכלנו ארוחת בוקר נפלאה שהכין עבורנו גילי.
כך חלפו להם השבועות. עפ"י תוכנית האימונים המקורית היינו אמורים לבצע 4 ריצות בשבוע. אני הרגשתי שאני די מספיק בכושר ובכדי לא לאמץ את הגוף כ"כ הסתפקתי רק ב 3 ריצות שבועיות. הפעם ובניגוד לאימונים ל"סובב" לא כאב לי כלום וכלום לא נתפס לי. הדבר היחידי שקצת כן הציק לי הוא כאב ישן בהמסטרינג למעלה למעלה בתחילת הישבן. זה משהו שאני חי איתו בשלום כבר כמעט שנה.
התמזל מזלנו ומשפחתה של אשתי שלחה לנו כרטיסי טיסה לביקור בשוודיה לתקופת החגים וכך באיבחה אחת מצאתי את עצמי עובר למציאות אחרת. הספקתי לרוץ עם הקבוצה את הריצה שלפני הריצה המסכמת( 34 ק"מ). הריצה התקיימה בטבריה על המסלולל של המרתון. אני לא יודע איזה ג'וק נכנס בי בריצה הזאת אבל הרגשתי שאני חייב לבדוק את עצמי ומגבלותי. אני לא רץ מהיר במיוחד וגם לא קליל במיוחד ובד"כ תוצאה פחות מעניינת אותי מאשר לסיים אתגר אבל משהו הפעם...
וכך מצאתי את עצמי בסיום הריצה הארוכה המהירה בחיי עם 2 תובנות :
1. במרתון אצטרך לרוץ בקצב איטי יותר כי לא אוכל לעמוד בקצב הזה עוד 8 ק"מ .
2. ריצה מהירה גורמת לפציעות.
הכאב בהמסטרינג מאוד החריף לאחר מכן ולמעשה היה קשה לי ללכת.
קבעתי פגישה דחופה עם משה (המכאיב) ברטר. הוא קבע שמדובר גם בדלקת ( כנראה עקב המאמץ של ריצה מהירה) וגם בפציעה ישנה באותו המוקד. נתן טיפול ראשוני אבל גם קבע כי אצטרך לבוא אליו להמשך טיפולים ( מומלץ למזוכיסטים).
נסענו לשוודיה. חוויה מדהימה אשר אולי עוד אכתוב עליה. יומיים אחרי שהגעתי יצאתי לריצת גישוש ראשונה. 4- מעלות והמון שלג. התלבשתי טוב ויצאתי לרוץ. היה לי חם. כפפות פליז וכובע פליז גרמו לי להזיע אבל הרגליים קפאו. היה המון שלג והנעליים נרטבו וחדרו מים לגרביים. לקח לי זמן להפשיר אותם. הבנתי כי לא אוכל לרוץ את הארוכה אשר תוכננה (36 ק"מ) ואצטרך להסתפק בריצות קצרות יותר. הקפדתי לרוץ 3 פעמים בשבוע אולם אופי הריצות היה קצת שונה בגלל תוואי הדרך. מה שכן, רצתי על כביש וזאת היתה הכנה טובה לריצת הכביש במרתון.
כמה תובנות על ריצה במזג אויר קר מאוד. כמובן שיש להתלבש בהתאם אולם לא יותר מדי. אני מטבעי מתחמם מהר ולא סובל לרוץ כשחם. האויר צח ונקי ומכאיב קצת בפעמים הראשונות ששואפים אותו. אם יורד שלג , זה לא נעים כשהשלג נכנס לעיניים - יש לרוץ עם כובע. אם יש קרח זה מאוד מסוכן ויש לרוץ עם התקן מיוחד ולא מסתכנים בשבירת כל מיני איברים בגוף. אם רצים ממש ארוכות יש לרוץ עם מים למרות שתמיד אפשר לקחת קצת שלג ולהרטיב את הגרון ( יש להימנע מלאכול את השלג הצהוב או החום - משהו שכלב לפעמים משאיר), למרות שיש מצב שהמים יקפאו בבקבוק תוך כדי ריצה. אם רצים ב 4- ונושבת גם רוח זה מרגיש חיש מהר כמו 10- וזה כבר ממש לא נעים. ואחרון חביב, אם לוקחים ג'לים עדיף להצמיד אותם לגוף כי זה לא נעים להוציא ג'ל מהכיס ולגלות שהוא קפא.
חזרנו לארץ , עוד 4 ימים המרתון. נחתנו ישר לסערה הגדולה. קצת קשה להסתגל לבתים הקרים של הארץ לעומת הבתים המוסקים של שוודיה ובמיוחד בבית ישן כמו שלי אבל אין ברירה.רץ ריצות קצרות בלבד כדי לשמור על השרירם גמישים וחמים. אין בי התרגשות עדיין.
יומיים לפני המרתון אנחנו נוסעים לאסוף את הערכות. אני אוהב את הרגע הזה. מבחינתי הפסטיבל מתחיל.
בערב שלפני המרתון אנחנו נאספים אצל גילי לארוחת פסטה. כמעט כולם מגיעים. מזג האויר לאורך כל השבוע היה סיוט. הסערה הכתה בכל עוזה. נחל האיילון עלה על גדותיו , בבת חפר הוצפו מעל 100 בתים, שלג החל לרדת במקומות הגבוהים ביוקנעם היה קר מאוד. ירד גשם והיתה רוח חזקה. לא יכולתי שלא לחשוב על מחר. שוחחנו על כך בארוחה. הוחלט כי אם כך יהיה מזג האויר נצטרך לרוץ עם חליפות רוח ולהתלבש היטב. חזרתי הביתה והכנתי את התיק. חולצה ארוכה, מכנסיים קצרים, חליפת רוח, כובע, כפפות, Buff, ג'לים, כדורי מלח, משחה לתינוקות, בגדים להחלפה.
הבוקר הגיע, אני מכין סנדביצ'ים לחבר'ה. עוד מעט שלמה יבוא לאסוף אותי .
נוסעים במכונית הישנה אל תוך הבוקר הרטוב. להפתעתנו הרוח פסקה והשמים בהירים. אני מחייך בסיפוק. נראה כי אלוהי המרתון לצידנו היום ומזג האויר יהיה נעים.
מגיעים לכניסה לטבריה, הראות מדהימה והמראה של צפת כולה מושלגת ממש עוצר נשימה.מתקשרים לפרדי. פנו ופרדי משמשים כנותני הקצב ( פייסרים) של 4:45 וכחלק מהעניין הם קיבלו חדר בבית מלון. פדיחה קטנה נרשמת כשאני בטוח שהם בפלאזה. עולים לחדר ואני דופק על הדלק בכל עוז וצועק" רום סרוויס" רק בשביל לגלות שפותח לי את הדלת אדם ישנוני שלא מבין מה אני רוצה ממנו ב 6:45 . אני מתנצל אבל מתפוצץ מצחוק, פורק קצת לחץ. מגיעים למלון הנכון ועולים לחדר הקטן. פנו, פרדי, אשר, תמיר, שלמה ואנוכי. תיכף יצטרפו אייל ואחריו אבי ולי-ים , טל וגילי. הרבה אנשים על חדר כזה קטן. נזרקים על המיטות ובכל מקום פנוי ומפטפטים ומתחילים להתארגן.
מחליטים כי אין צורך בחליפות הרוח. מזג האויר יהיה נאה אבל קר. מקסימום נלבש עוד חולצה אותה נזרוק אח"כ. שותים עוד קפה ואוכלים עוד סנדווי'ץ. אשר לא מפסיק להצחיק אותנו. אני טוען כי אם הוא לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו אדם מיוחד . אני אוהב אותו מאוד.
הרגע מתקרב. אנחנו יורדים ללובי לספוג עוד קצת אוירה. פיפי אחרון ויוצאים החוצה. כשלא נושבת הרוח אז די נעים. אני מציע לשלמה לעמוד כמה שיותר קרוב לקו הזינוק. זה לא משנה מבחינת הזמנים אבל נותן יתרון שאתה לא תקוע אי שם מאחור ומחכה עד שתוכל לזוז. אנחנו עומדים ממש אחרי הקנייתים. עוד 5 דקות ....
2 דקות לזינוק נוחתת עלי חולצה מנדפת. אני מחפש למי היא שייכת אבל זה חסר משמעות. מי שזרק אותה החליט כנראה שיהיה לו חם מדי והוא נפטר ממנה בדרך מקורית. אני קושר אותה לעמוד חשמל. עוד קצת ברברת של המארגנים ויריית הזינוק. לוחץ על הכפתור בשעון ומתחיל לרוץ.
אחרי 20 מטר שלמה נעלם לי מהעיניים. נתן גז ונעלם...אני כל הזמן מסתכל בשעון לבדוק את הקצב, לא לרוץ מהר מדי. קצב של 6:10 מתאים לי עד לנק' החצי שם אני מתכנן להגביר קצת . רץ לבד, שם את המיקס שיוהנה הכינה לי של טראנס קצבי ומונוטוני , בדיוק מה שאני צריך. אחת הפעמים הבודדות שרצתי עם מוזיקה אבל אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה עם קצב. נהנה מהנוף ונהנה להסתכל על הרצים שעוקפים אותי. הנה זה והנה ההוא , נועה פורת במרתון ראשון עוקפת אותי ( עשתה תוצאה מצוינת). מאיר אלנקווה עם הכובע הנצחי ( הפעם עם חולצה) , שי שאול ואייל פלזנשטיין עוקפים אותי ומברכים לשלום. היה להם ויכוח אם בתמונה שלי משוודיה שבה אני יושב ערום בשלג אני ערום לגמרי או עם תחתונים. אני עונה והם צוחקים וממשיכים הלאה. פוגש גם את חני קרם ( חבר ותיק מהאייקידו במרתון ראשון ) ואת דבורי רייכהרט.
לוקח ג'ל ראשון אחרי חצי שעה. שוק רגל ימין מרגישה כמו בטון אבל אני כבר מכיר את ההרגשה הזאת במירוצים ויודע שהיא תעבור עם הזמן. לא לחשוב על זה. רק להביט קדימה, ראש זקוף, לנשום עמוק ולשמור על קצב.
בצומת כנרת אני מחליט לקחת את כדור המלח הראשון, מוציא את השקית מהכיס וכולם מתפזרים לי על הכביש. מתחיל לאסוף אותם אחד אחד ומקלל את השלומיאליות שלי. אוכל קצת מהצימוקים של איליה בר זאב שענת נתנה לי ומקווה שמשהו מההילה של איליה ידבק בי.
צמח. מתחיל להרגיש את הרוח. היא מערבית ומכה בנו מהצד וכרגע היא לטובתנו. לא רוצה לחשוב מה יהיה בחזור.
פונים במעגן . 12.5 ק"מ חלפו. עברנו יותר מרבע . עד עכשיו הכל בסדר דופק כמו שעון.
תמיר עוקף אותי , שואל אם ראיתי את שלמה ומתפלא לשמוע שהוא כנראה מקדימה. אשר קצת לפני ותמיר רץ אליו , טופח לו על הכתף. הם מדברים קצת ותמיר פותח מבערים ושועט קדימה. הוא מדהים....
ק"מ 14.26 . ראשון הרצים חולף על פני בדרכו חזרה. עוד קצת יותר מחצי שעה והוא אחרי. לא אנושיים החבר'ה האלה.
תחנת הדלק של קיבוץ האון. שלמה מגיח מהשביל האופניים המקביל לכביש. הוא נראה טוב. אני מנופף לו לשלום וממשיך הלאה. נצמד לבחורה עם חולצה ירוקה ותלתלים יפים. היא רצה בקצב קבוע והיא נחמדה מתחיל להסתכל על הרצים שבחזור. עוד אין אף אדם לבן באופק. פעם קר ופעם חם. אני מתפלל שתצא השמש ותישאר שם. ראשוני הלבנים חולפים על פנינו ומיד אחריהם ראשוני הרצות. הן יפהפיות בעיני, הקנייתיות והאתיופיות מדלגות כמו איילות ברגליים שריריות וחטובות . חסרות מאמץ לחלוטין. אני מעודד אותן כמו כולם אבל הן לא שומעות. הם נמצאות במקום אחר מבחינת הריכוז.
יאללה, שיגיע כבר החצי. מלא אנשים כבר חולפים על פנינו. אני מעביר את הזמן בלנסות לזהות פרצופים ולהעריך תוך כמה זמן יסיימו עפ"י הקצב. הנה רומן ספיווק, הנה חובב, הנה ההוא וזאת ההיא.
סוף סוף רואה מרחוק את שער החצי. גלעד קראוז והדבוקה שלו חולפים על פני. הוא הפייסר של 4 שעות. ואללה? אני רץ כ"כ מהר ? משהו לא מסתדר לי.
מתחילה לכאוב לי הבטן. יותר מדי ג'לים של GU כנראה עם השילוב של הצימוקים והתמרים עושים את שלהם. אני מחפש מקום להתרוקן. זה עוד לא קרה לי באמצע תחרות :) . כ 200 מ' לפני שער החצי אני מזהה שביל שנכנס לפרדס. בלי להסס אני חותך לשם רק כדי לגלות שאני לא הראשון ( וכנראה לא האחרון ) שישתמשו במקום הזה. לא מבזבז יותר מדי זמן. זה לא הזמן לקרוא עיתון. חוזר לכביש ועובר את נק' החצי.
סטירת לחי. מה זאת הרוח הזאת? הרוח המערבית שהיתה לנו בגב ובצד לאורך כל הדרך הופכת לרוח פנים חזקה. השמש נעלמה והשמים מתכסים בעננים אפורים ומאיימים. קר מאוד וקשה להתקדם. אני מנסה לא לחשוב על כמה אנרגיות אני מבזבז רק להישאר בקצב. התכנון המקורי היה להגביר קצת מרגע זה ואילך ובמקום זאת אני נלחם להישאר בקצב הקודם וגרוע מכך , הצצות לשעון מראות לי כי הקצב נחלש בהדרגה. 6:20 ואפילו 6:30 לפרקים.
פוגש את אבי ואייל עם לי- ים. הם נראים טוב ותיכף עוברים את נק' החצי.
בק"מ ה 25 אני חולף על פני אבידן אקריב מ"נולדנו לרוץ". אח"כ יתברר לי כי זה המרתון הראשון שלו. הוא לא בחור צעיר בגילו אבל צעיר בנפשו ותמיד מחייך. הפעם הוא לא מחייך. הוא מתאמץ ורואים כי כואב לו. אני ממלמל משהו על הרוח וממשיך. הוא יסיים את המרתון ובעיני הוא אחד הגיבורים של הריצה הזאת. ראיתי אותו בקו הסיום. הוא פרץ בבכי בדיוק כמוני בשנה שעברה. נצחון הרוח על הגוף!!!
אני ממשיך ומקלל, ממשיך ומקלל שנגיע כבר לסיבוב של מעגן. אחרי תחנת הדלק של האון אני מקבל החלטה וחותך ימינה לשביל המקביל. עצי אקליפטוס חסונים לשמאלי. אני מקווה שהם יחסמו לי קצת את הרוח ואכן הם עושים את העבודה קצת. הקצב מתגבר ואני מתחיל לעקוף את אלה שהיו לפני על הכביש.
חובר אלי רץ, לא זוכר את שמו . הוא אמריקאי שחי בגואטמלה, בגואטמלה סיטי, בגובה 2800 מ' שם מזג האויר תמיד נעים לדבריו. מרתון ראשון שלו. הוא ראה אותי חותך הצידה והחליט לבוא בעקבותי . הוא נפעם מהמחסה הטבעי. אנחנו מפטפטים קצת והוא גורם לי לשכוח קצת את העייפות . בקטע הזה בשנה שעברה התחילו להיתפס לי השרירים אחד אחרי השני ופגשתי את הקיר המפורסם. הכל בסדר השנה. הארבע ראשי קצת כואבים ומכווצים אבל זה טבעי. פוגשים על השביל הזה כמה חבר'ה מובסים, מהלכים לאיטם, מדדים. לאחד מהם כתוב על החולצה " המרתון הראשון שלי" וכואב לי הלב שכך יסתיים המרתון הראשון שלו.
פונים ימינה. עוד 12 ומשהו ק"מ וזה נגמר אבל גם די נגמר לי הכח. הרוח גמרה אותי. אני מתחיל לרוץ על הרזרבות. נוטש את התוכנית להגביר. מתפלל שאוכל להחזיק מעמד רק בקצב הזה. בצומת צמח אני פוגש את גלית נווה. אני מחבק אותה באהבה. היא מחכה לאבידן. אני מספר לה על הפגישה בינינו. היא מחליטה ללוות אותי קצת. כבר יש לא מעט קילומטר'ז אחריה ויש לה עוד לרוץ עד טבריה אבל היא מלווה אותי קצת. בדגניה אני נפרד ממנה. היא טענה אותי בהמון אנרגיות חיוביות. ממשיך לרוץ. עוד 10 ק"מ . חבר היה אמור לחכות לי בק"מ ה 10 וללוות אותי עד הסוף אבל נבצר ממנו לבסוף להגיע. כמה שהייתי זקוק לזה עכשיו. ממשיך לבד.
ליד בית הקברות של כנרת אני פוגש את עאדל. הוא רץ בצעדים ממש קטנים. נתפסו לו השרירים. " למה לך לרוץ מהר" הוא אומר לי? "בוא תהנה מהריצה" ."ככה!" אני אומר לו " אתה משתמש במשפטים שלי כנגדי? :-) "
אני ממשיך. חומצות החלב עשו לי שמות בארבע ראשי והרגליים כבר לא כל כך נשמעות. אני מחליט לאמץ טכניקה של כל כמה דקות ריצה דקה הליכה וזה עוזר קצת. עוד 7 ק"מ , עוד 6 ק"מ עוד 5 ק"מ .
אני פוגש את מאיר אלנקווה. הוא לא מרגיש כ"כ טוב וקר לו אבל הוא הולך במרץ. אני עובר להליכה ואנחנו מדברים קצת . קצת פחות מ 4 ק"מ . נפרד ממאיר וממשיך
די שיגמר. כבר לפני 10 ק"מ בערך שאלתי את עצמי למה אני מעולל לעצמי את זה ולא מצאתי תשובה. אני כבר מזמן בשלב שאני לא נהנה יותר .אבל אין ברירה ממשיכים.
נכנס לטבריה וחולף על פני חמי טבריה. עוד 2 ק"מ. פוגש את ענבל. היא רצה איתי קצת אבל ממשיכה הלאה לשאר החבר'ה. אוטוטו בית הקברות והעיקול האחרון. נזכר בבדיחה מהילדות על מועדון השיש ( בית הקברות ) ומועדון השיט שנמצאים האחד מול השני.
בית הקברות, אומר שלום לאבא, סבא, סבתא ולגיל אבו חצירא חברי מהילדות. כולם נחים שם מנוחת עולמים אולם אני בטוח שהם מלווים אותי עכשיו. עוד 400 מטר. פוגש עוד מכר. הוא צועד. חטף וירוס והיתה לו חרא של ריצה. אני מעודד אותו והוא מתחיל לרוץ. חולף על פני השלט של ה 42 ק"מ. עוד 195 מטר. אני לא יודע מאיפה הכוחות האלה להגביר.
"חייך, סיימת" צועק לי קול מהצד. אני מביט. זה שי בית הלוי מרצי גליל עליון. צודק.. אני מחייך. "יורם שניר" קורא הכרוז ואני שועט קדימה. זהו, נגמר. איזה אושר. מרגיש איך הדמעות זולגות מעצמן והפנים מתחילות להתעוות. "לא הפעם" אני אומר לעצמי. הפעם לא צריך לבכות.
קו סיום של מרתון זה אחד המקומות הבודדים בו תראו גברים גדולים וקשוחים בוכים כמו ילדים. זה כ"כ יפה ומרגש בעיני. וכמו שפרדי אומר "זר לא יבין זאת". 4-5 חודשים של מאמץ ארוך ומתמשך מזדככים להם לבערך 4 שעות של מאמץ אנושי גדול.
אני פונה ישר לעמדת המרק של עופרי ושמח לפגוש שם את מרב אדלר מהגרנולה של מרב. אשה מיוחדת במינה שמחלימה מהמחלה הארורה. היא אחת מהגיבורות שלי. אני שמח לראות שהשיער שלה חזר לצמוח והוא כל כך יפה. נו, כבר היה שווה כל המרתון הזה. טל,תמיר וגילי כבר סיימו מזמן ולאט לאט מתחילים להגיע שאר חברי הקבוצה, אייל, אבי ולי-ים . אבי גיבור, הוא לא הרגיש טוב אבל לא ויתר וסיים ריצה הירואית. אח"כ אשר ולאט לאט כל השאר.
עלינו לחדר במלון ואפילו התקלחנו והחלפנו בגדים. צ'ופר אמיתי. אבי התאושש לאיטו והתחלנו להיפרד. אח"כ חלקנו הלכנו לאכול ב" אביגיל פותחת שולחן" אצל אביגיל , בת כיתתי היקרה אשר פתחה מסעדה של מאכלים טבריינים אותנטיים שם החבר'ה הכירו לראשונה שמות של מאכלים כגון : סופריטו, מדרוטה, פיתה בסילק וכו'. היה טעים מאוד .
מה צריך יותר מזה? שנהיה בריאים ונתראה במרתון טבריה הבא.
להת'
