אולטרא (Latin) - מעבר
הקדמה
בטור הנ"ל אשתדל להעביר את כל חוויותי מהמסע הארוך הזה הנקרא "אולטרא מרתון". חשוב לי להעלות את הדברים על הכתב לא רק לשם השיתוף אלא גם כזכרון שישאר לי לשנים הבאות כשאהיה זקן ועייף. יהיה נחמד להיזכר בדברים שעשיתי פעם.
בלי קצת היסטוריה אי אפשר
אני לא אלאה אתכם בהיסטורית הריצה שלי אלא רק אציין שהתחלתי לרוץ ברצינות במאי 2010 כשהצטרפתי לקבוצת הריצה של פנו קוטר בה אני מאז חבר גאה. הייתי כה מאושר כשהצלחתי לרוץ 10 ק"מ שחשבתי שזאת פסגת ההישגים. משהו שמשתווה לנחיתה על הירח. ( יש משהו מקסים בתמימות הזאת של המתחילים).
למושג אולטרא מרתון נחשפתי לראשונה כאשר פנו ופרדי התאמנו לריצת 100 ק"מ במסגרת מרוץ " חוצה ארץ". חוצה ארץ היה מרוץ שליחים בדומה ל"הר לעמק" אשר התקיים רק פעם אחת באוקטובר 2010 בדרום הארץ. בדומה להר ועמק היו בו גם מקצי אולטרא. עד אז לא נתתי דעתי לנושא הנ"ל. הייתי די חדש בקבוצת הריצה ומרחקים כאלה עוד לא היו בלקסיקון שלי בכלל. אני רק זוכר את האימונים המפרכים שפנו ופרדי ביצעו ואת ריצות האימון שהחלו ב 3:00 לפנות בוקר ונמשכו אל תוך האימון שלנו ב 5:30. אם היתה הגדרה למשוגעים בעיני , הם בהחלט ענו עליה.
מעולם לא אשכח את תמונת הסיום של המרוץ. פנו ופרדי סופסוף הגיחו מתוך הצהוב אפור של המדבר אל סיום הירואי. הבעת העייפות/כאב/אושר של פנו הונצחה בתמונה ונצרבה בזכרוני.
אז עוד לא חשבתי על ריצות ארוכות אבל אני מניח שדווקא בגלל שלא באתי מרקע ספורטיבי בכלל משהו גירד בי לנסות ולבדוק את היכולות שלי.
שבוע רדף שבוע, אימון רדף אימון.הכושר עלה. רציתי לרוץ את מרתון טבריה 2011 עם שלמה ונפצעתי. נחתי, חזרתי ואחרי הר לעמק 2011 הרגשתי מספיק בשל לנסות ולרוץ את מרתון טבריה.
האימונים היו מפרכים ( בעיקר ריצות סוף השבוע בחורף בעמק הקפוא) אבל בסך הכל עברו בלי אירועים מיוחדים.דניאל היה חבר יקר לאימונים. שבועיים לפני מרתון טבריה קיבלתי ( במתנה?) דלק באישיאס שהשביתה אותי לגמרי לרמה של אי יכולת לשכב או לשבת אלא רק לעמוד וקצת ללכת.
ברגע האחרון הופניתי ע"י פנו ופרדי למטפל קוסם שהצליח באורח פלא להעמיד אותי על הרגליים ולגרום לי להאמין שאוכל לרוץ את מרתון טבריה. אישתי חשבה שאני פסיכי לגמרי ושאני גורם לעצמי נזק אולי בלתי הפיך אבל לא הייתי מוכן לזרוק לפח 4 חודשים של אימונים. בסופו של דבר הריצה עברה בשלום למעט שרירים תפוסים ברמה מטורפת ( לא זזתי מטר בשבועיים שלפני). ההרגשה של לסיים ריצה כל כך קשה היא בלתי ניתנת להסברה. כל ארבעת החודשים של האימונים המפרכים ,הדלקת הטורדנית, אי הודאות האם בכלל אוכל להשתתף התנקזו ל 10 המטרים של לפני קו הסיום כשפרצתי בבכי שאני לא זוכר כמותו שנים רבות . למעשה את 10 המטרים האחרונים רצתי עיוור כי לא ראיתי כלום בעינים כשענבל ונלה מלוות אותי לקו .
אוקיי.... עכשיו נשאלת השאלה מה עושים הלאה? היה נחמד לחזור לשיגרת האימונים הרגילה ובמיוחד אישתי שמחה שאני נשאר איתה במיטה בשבת בבוקר ובטח עכשיו אחרי שעדן נולד אבל כמה זמן אפשר להמשיך ככה על אש קטנה? החיידק כבר קינן. צריך לסמן את המטרה הבאה.
אחרי הר עמק נפל הפור. פרדי שוב הפגיז והפעם עם רמי זרצקי שבר עוד שיא. 129 ק"מ!!! זה נתן המון מוטיבציה לנסות גם כן אבל בקטן.
האימונים
האימונים החלו ב 4/6/2012 ואני זוכר שכשיומיים לפני זה כאשר קיבלתי את התוכנית לשבוע הראשון ( ככה זה אצל פנו - חיים משבוע לשבוע) די הופתעתי. משלושה אימונים שבועיים ( 4 בהכנה למרתון) קפצנו מיד לחמישה. לא רק זאת אלא שהק"מ השבועי כמעט והוכפל וכל זה רק בשבוע הראשון.
בשבוע השני נוספה עוד עשיריה לקילומטראז'. פרדי המנוסה נתן לי להבין פחות או יותר להיכן נושבת הרוח ומה עלי לצפות להמשך. באותה ההזדמנות גילה לי כי נרשם למקצה ה 160. שמחתי בשבילו על האתגר וגם שמחתי שמצאתי פרטנר לאימונים.
אני חייב גילוי נאות קטן. למרות שהחלטתי שאני רוצה אולטרא והתחלתי אפילו להתאמן לא נרשמתי מיידית למרוץ. אני לא יודע למה בדיוק. אולי לא הייתי שלם עם עצמי לגמרי, אולי הידיעה שהמרוץ נקבע לאוקטובר ושיהיה חם הרתיעה אותי ( קשה לי מאוד בחום ). ככה משכתי את הזמן עד כמעט לרגע האחרון של ההרשמה המוקדמת.
גם לאימונים עצמם לא התייחסתי בהתלהבות שאפיינה את האימונים למרתון. אני זוכר שפנו שאל אותי יום אחד איך הולך ועניתי לו שאני מרגיש כמו פועל אפור. בא, עושה את מה שצריך והולך הביתה.הוא דווקא היה מאוד מבסוט מהתשובה הזאת.
הכאבים התחילו בתחילת יולי. אני זוכר כי בדיוק קניתי אצל דורון את הקסקדיה 7 ובצער רב נאלצתי להוציא לגמלאות את הנעליים הנהדרות ביותר שהיו לי אי פעם - הקסקדיה 6. מאותו הרגע הכל התחיל להשתבש ( לא באשמת הנעליים אני מניח אבל זאת היתה נק' ציון).
האימונים התחזקו וריצות סוף השבוע החלו להימדד בשעות. ברך ימין החלה לכאוב. כאב טורדני שהלך והתגבר ככל שהאימונים התחזקו. בנוסף לזאת, באחד מאימוני האיקידו חטפתי מכה חזקה בברך שמאל מחרב אימונים מעץ. למחרת, באימון אינטרוולים בכפר יהושע באיזשהו שלב כבר לא יכולתי לדרוך על ברך שמאל. לאחר עוד שבוע של אימונים כשהכאבים בשתי הרגליים החמירו החלטנו על שבוע מנוחה. היה כיף לעשות אתנחתא, זה גם ניקה קצת את הראש אבל לא פטר את הבעיה. האמת שהיתי מודאג יותר מברך ימין כי לא ידעתי להסביר ממה נובע הכאב. דלקת? שחיקה של הסחוס? משהו בפיקה? עומס יתר?
כמה חברים המליצו לי על ניק מבנימינה. מתברר שהוא גם רץ ואף נרשם למקצה ה 60 בסובב גם כן. האבחנה לברך ימין היתה שריר סורר בירך שכנראה קצת מנוון או לא גמיש מספיק והוא מושך לי את הברך לכיוונים לא רצויים. קיבלתי מסאז' וכמה תרגילים שניתבקשתי לבצע.
לתק' מסוימת באמת היה שיפור אולם אז החמיר המצב ובמיוחד ברגל שמאל. הגעתי למצב שבו לא יכולתי לדרוך על הרגל. המורל שלי היה אז בשפל. לא הבנתי למה כל המכות האלה נופלות עלי עכשיו. הרי אני עובד לפי הספר. מחשבות החלו להתרוצץ. כל מיני משפטים שנשמות טובות אמרו לי צצו ועלו באוב. "אתה תפצע, אתה תגרום לעצמך נזק בלתי הפיך, גוף האדם לא בנוי למעמסים כאלה" ועוד. התחלתי לחשוב אולי אני באמת לא בנוי לזה. לא יכולתי להרשות לעצמי עוד שבוע מנוחה ומצד שני לא יכולתי להתאמן.
ניסיתי נואשות לקבוע עוד פגישה דחופה עם ניק אבל הוא היה בחופש, כמה מומלצים של דורון לא היו ברי השגה ובאקט של יאוש פניתי לקוסם הישן והטוב שלי עוזי שור מיוקנעם המושבה. מי שטיפל בי בשני המקרים היה בנו ארז. בחור גבוה ורזה עם נטיה להכאיב וצבתות במקום כפות ידיים. יש לציין כי לא כולם מתחברים לשיטות הטיפול שלו וגם אי אפשר להבטיח 100% הצלחה לכולם אבל עלי זה עבד.
ארז שאל אותי "נו , מה אתה הולך לרוץ הפעם?" ואח"כ צעק לאבא שלו "המשוגע הולך לרוץ 60". סיפרתי לו על הכאבים ברגל שמאל. "זה שום דבר" הוא אמר לי. "טראומה חזקה ותו לא". נטפל בזה מיידית. ברך ימין יותר הטרידה אותו. לאחר שעה של טיפול מכאיב שכלל כוסות רוח והקזת דם שוחררתי הביתה עם מרקחת תוצרת בית אותה הייתי אמור למרוח לפני השינה. וכך במשך תק' ארוכה הייתי הולך לישון עם ירכיים מרוחות בחומר חזק ועטוף בניילון נצמד. אתם מתארים לכם שסקסי זה ממש לא ואני לא מבין איך יוהנה סבלה אותי נכנס למיטה מרשרש כך כל לילה. הקונדום האנושי קראתי לעצמי. אבל זה עבד. הכאב בברך שמאל נעלם מיד למחרת וברך ימין השתפרה מיום ליום. יכולתי לחזור ולרוץ.
אחת מנקודות האור הגדולות של האימונים היתה הריצה עם פרדי ובמיוחד הריצה של יום שלישי. הריצה של יום שלישי הוגדרה כריצת שחרור. ריצת נפח של 8-10 ק"מ בקצב נוח. מכיוון שחיפשנו גם מסלול קל, נהגנו לרץ לאורך הקישון ומהר מאוד גילינו שמעיין אלרואי הוא מקום יציאה/חזרה מצוין. אין דבר טוב יותר מאשר לטבול במים קרירים אחרי סיום ריצה ובמיוחד בקיץ. וכך מעיין אלרואי השיב את נפשנו וצינן את שרירנו בימים החמים. לפעמים היינו רצים אחה"צ כדי להרגיל קצת את הגוף לחום ואז הטבילה היתה נעימה שבעתיים.
בהזדמנות הזאת אני רוצה לומר כמה מילים על פרדי. אין לי איך להגדיר אותו אלא כאיש מדהים שיש לי זכות גדולה לומר שאני חבר שלו. אני באמת אוהב אותו אהבה גדולה ואיך אפשר שלא? הוא תמיד משרה רוגע ומצב רוח טוב. הוא נדיב ורחב לב וכולו רק טוב לב.אני מעריץ גם את נחישותו ואת משמעת הברזל שלו. הוא גם לימד אותי איך לרוץ אולטרא. העצות שלו לאורך הריצות המשותפות היו שוות זהב והוכיחו את עצמן במרוץ."אתה לא יודע לרוץ לאט, הה?" , "אל תסתכל בשעון. אם תחשוב על זמנים- תפסיד". "צעדים קטנים, מתגלגלים". "הכי חשוב לא להעלות דופק". "באנו ליהנות- תהנה". אלה הם רק חלק קטן מהדוגמאות של אדמו"ר האולטרא . ואני רק בלעתי בשקיקה, מנסה לזכור את כל העצות ולרצות את המורה. ובכלל הוא אות ומופת לנחישות, כח רצון ולדבקות במטרה
הרבה חוויות עברנו במהלך הריצות המשותפות.התקלויות בחזירי בר, בליינים במסיבות טראנס, לקחנו פניה לא נכונה בריצת לילה במסלול הסובב והלכנו לאיבוד.אבל הכל הסתיים בשלום. ברוב הריצות ליוותה אותנו פיתה כלבתי האהובה והיא נסכה בנו מידת מה של בטחון ובמיוחד בריצות הלילה.
לצערי הכאבים לא עזבו אותי לגמרי, כאב בא וכאב הלך וכל פעם התפרץ כאב חדש במקום אחר ומנע ממני להרגיש קליל ומשוחרר. אני מניח שזה המחיר על העלאת הנפחים בצורה כזו קיצונית. כל גוף מגיב אחרת . בשלב מסוים פשוט השלמתי עם הכאבים. לא הלכתי יותר לטיפולים כי יום המרוץ הלך והתקרב וחששתי מהתערבות חיצונית שבמקרים מסוימים יכולה גם לעשות ההיפך. הקפדתי על מתיחות ועיסוי המקום במשחות למיניהם (יכול להמליץ על כמה מצוינות) וקויתי לטוב.
שבוע 16 לאימונים. השבוע הקשה ביותר ולאחריו מתחיל טייפר של 3 שבועות. אימון אינטרוולים 4* 2500 בקצב חצי מרתון ובמצטבר 15 ק"מ , ריצת נפח קצרה, ריצת נפח 15 ק"מ ובסופ"ש 7 שעות מצטברות .פרדי הציע שנרוץ על הכנרת כי שבוע לפני זה החברה של ה 160 עשו ריצת הכנה על הכנרת. לא היה צריך יותר מזה להדליק אותי . יצאנו. הוא היה צריך לרוץ 6 שעות ואני 4 אז התפשרנו איפשהו באמצע. תוך כדי ריצה אני אומר לו שאם כבר אנחנו על המסלול של מרתון טבריה אז אין סיכוי שאני רץ פחות ממרתון וכשהיינו בעין גב והגיע הזמן להסתובב אז אמרתי לו שמרתון כבר רצתי פעם ואם כבר אני פה אז אני כבר ארוץ מרתון + וכך המשכנו בעליה הגדולה אחרי עין גב עד לצומת חוף גולן ושם הסתובבנו. וסימנתי V ראשון על מרחק גדול ממרתון. חייב לציין שפרדי לא היה מבסוט מזה אבל אני התעקשתי.
אני רוצה בהזדמנות זאת לבקש סליחה מפנו על שסטיתי מהתוכנית. ברור לי לחלוטין שכמאמן הוא רוצה בטובתי והוא רואה את התמונה הכוללת בעוד אני רואה רק דרך קוף המחט. הוא כעס על הסטיה הזאת מהתוכנית ובצדק. את הריצה של שבת כבר לא יכולתי לרוץ. הייתי מפורק לגמרי. לקח לי שבועיים להתאושש ובמהלכם החריפו הכאבים במפשעה של רגל שמאל. לקח לי שעה לרוץ 6 ק"מ כשכל כמה מטרים אני נאלץ לעצור. שרירי התאומים הרגישו כמו גושי בטון ולא רצו להשתחרר וההרגשה הכללית היתה מזופתת. התחלתי לזייף בריצות כשאני מוותר על חלק מריצות האימון ומעדיף לנוח.
השבוע האחרון. יום שני. שמחת תורה. רץ עם הקבוצה בדרך נוף כרמל. שעה בקצב קל. הכאב במפשעה נעלם אולם במקומו מופיע כאב מטריד במפרק של ירך שמאל. אני כבר יודע שלוקח לגוף שלי כמה ק"מ להתחמם ולכאבים להתעמעם. אני רץ ליד אילן ואנחנו מפטפטים קצת אבל אני רץ לאט מדי בשבילו ואני משחרר אותו לדרכו. ממשיך עוד קצת , פוגש את שלמה. הגוף מתחיל להשתחרר. פנו אומר לי להסתובב. אני נפגש עם יעל אלף ואנחנו רצים ביחד עד לנק' הסיום. בפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרשה לעצמי לחייך קצת. היה לא רע. שימשיך כך. על שאר אימוני השבוע אני מוותר ( 30 דק' ו 20 דק') . אין לי חשק. למעשה, אני חושב שחטפתי התקף חרדה ולהלן הסימנים : חוסר שקט ומנוחה, כאב ראש כרוני במשך כמה ימים, כאבי בטן עזים. למצב הבטן לא עוזרת העובדה שאני מלעיט את עצמי ב 1000 מ"ג ביום של מגנזיום. כל שעה אני נכנס לאתר של מזג האויר כדי לקוות שיהיה יום קריר ביום הריצה. יש סיכוי לגשם כמה ימים לפני ומדברים על מעונן ועומס חום קל. אולם הימים חולפים ורק נעשה חם מיום ליום.
יום רביעי בערב בניגוד לכל הגיון אני הולך לאימון איקידו. חייב לשנות אוירה. בדיעבד, זה היה מעשה חכם. החימום הארוך הכולל מתיחות לכל הגוף והאנרגיה הטובה שנטענה בי עזרה לי כמו טיפול פסיכולוגי. אני רגוע יותר.
יום חמשי - יום לפני פרדי ופנו אוספים אותי ב 6:30 ואנחנו נוסעים להוריד את פרדי בקיבוץ הזורע במתחם.
היינו הראשונים. עוזרים לפרדי להוריד את הציוד באוהל של רצי האולטרא ולאט לאט מתחילים להגיע שאר הרצים. עטרה, טטיאנה, אילנית חזן, הרי רחמיל, פיליפ גורדון, אבנר טייב ואחרים. חלקם יסיימו וחלקם לא. פרדי קצת בלחץ וזה מובן בהחלט.
משאירים את פרדי וחוזרים הביתה. היום לא רוצה לזוז. אני נלחץ מזה שהולך להיות חם מאוד וכבר מכין את נאום התבוסה שלי ( לא נורא, חשובה הדרך יותר מהתוצאה, היה חם מדי וכו'). מתחיל לרכז את כל הציוד בפינה אחת : חגורת ריצה, בקבוקי שתיה במקפיא, תיק גב לשים בו את הציוד, תיק צידנית קטנה ( לתוכו יכנסו הקרחומים ופחיות הקולה) , כובע, בנדנה, מגבת קטנה לנגב את הזיעה, קרם הגנה, חולצה להחלפה, זוג גרביים, מכנסי ריצה וחולצת מרת"א, תחתונים נוחים, האייפוד עם האוזניות ( יוהנה הכינה לי מיקס מדהים של טראנס לא כבד מדי אלא מותאם לצרכי), טלפון נייד, שקית קטנה עם אדויל וכדורי מגנזיום, 2 שקיות עם 4 תמרים בכל שקית, חטיף מתוק, 2 פיתות עם טחינה גולמית וריבה.
המארגנים התירו לרצי ה 60 להכין תיק קטן אשר יחכה בחניון החרובים בסיום הסיבוב הראשון. תכננתי לגרז את עצמי מחדש במקומות המועדים לפורענות, להחליף חולצה עם צריך, לאכול סנדויץ', לשתות פחית קולה קפואה, לנשנש חטיף שוקולד ולהמשיך לסיבוב השני.
התפללתי שיגיע כבר הערב ובסופו של דבר הוא אכן הגיע. הייתי עייף ונכנסתי למיטה מוקדם. סיכמתי עם ענבל שהיא תאסוף אותי ב 04:15. נפלתי שדוד לשינה עמוקה.
בוקר המרוץ
להפתעתי אורן בעלה של ענבל בא לאסוף אותי. ענבל עם כאבי גב והוא התנדב למלא את מקומה. אני נפעם ואסיר תודה. בהחלט לא מובן מאליו. אני לא מפסיק לפטפט כל הדרך כדי להפיג את המתח בו אני שרוי. נפרד מאורן ומתחיל ללכת בשביל למתחם. יש פה כבר אנשים. ליד אוהל רצי האולטרא אני פוגש את פנו ורמי. מתברר שהם כבר שם כל הלילה עם פרדי. יעל מלווה כרגע את פרדי על אופניים. אני שם את הציוד והולך להירשם. מתחיל לראות פנים מוכרות ומתחילים ה"שלומים" והחיבוקים. קהילת רצי השטח היא קטנה יחסית ולאט לאט במשך הזמן ותודות לפייסבוק את מכיר את רובם.
שותה תה מתוק, אוכל 2 עוגיות ומכין לי פרוסה עם ממרח שוקולד. שם את התיק בנגרר, הוא כבר ילקח לשטח. בדיקה אחרונה שהכל מוכן. אני מוכן.
שי חזן קורא לנו לנק' הזינוק. פרופסור שאול לדני ( בן 76) ההלך, מבכירי הספורטאים היהודים בכל הזמנים יצא לסיבוב שלם של הסובב בהליכה מהירה. בן 76 . לא יאמן. אנו מתקבצים סביבו ומאחלים לו בהצלחה. הוא יוצא לדרך. שי קורא לנו לתדרוך אחרון. יש התרגשות גדולה באויר. עוד דקה....
המרוץ
ההזנקה ב 05:30 בדיוק. יצאנו לדרך. דבוקה גדולה. כ 100 רצים. נע עם הדבוקה. עושה שלום לפנו. פרדי בדיוק סיים את הסיבוב הרביעי וצועק לי משהו לא ברור מהאוהל. לא חולפים 20 מטר ויעל קופצת לי משום מקום וצועקת לי "אתה רץ מהר מדי". בום, סטירת לחי, תאט אני אומר לעצמי יש לך את כל היום. מתחיל להאט, בקבוקי המים המלאים מדי מקפיצים לי את כל החגורה ומציקים לי. יוצאים לכביש למושבה ומתחילים בעליה. משהו לא בסדר. התאומים של רגל ימין כמו בלוק בטון. הרגל לא זזה. דווקא מפרק הירך הבעייתי לא מורגש, כאילו לא הציק מעולם. תתעלם אני אומר לעצמי, זה ישתחרר. כולם כבר עקפו אותי למעט אחד אחרון שהוא איטי להחריד. אני תוהה האם להיצמד אליו ולרוץ איתו ביחד כברת דרך אבל הוא אפילו איטי מדי עבורי. קרניים ראשונות של בוקר מתחילות לעלות. אני מסתכל בשעון. שיט...שכחתי ללחוץ על ה Start. מפעיל אותו בדיוק אחרי 2 ק"מ .בחניון החרובים אני עוצר לשתות כוס איזוטוני ולבלוס תמר למרות שאני לא ממש מרגיש צורך, הרי רק התחלנו.
בלילה ירד גשם על ההר וריח האדמה והצמחים הרטובים פשוט משכר. אני שואף את האויר מלוא ריאותי ומחייך חיוך ראשון. העליה החזקה. אני לא רץ אותה, אין טעם. עליות חזקות לא רצים באולטרא. בקצה העליה אני שם לב שכף רגל שמאל שלי רדומה. תופעה שקרתה לי כבר בעבר ועד עכשיו אני לא יודע אם היא פיזית או פסיכוסומטית. בסוף העליה אני עוצר למתיחות של רגל ימין. ראשוני הרצים כבר מגיעים לטייפון. אפשר לראות את שביל האנשים הצבעוני עד לטייפון. מתחיל לרוץ את הירידה. מתחיל להשתפר. בטייפון אני שותה עוד 2 כוסות איזוטוני ואוכל עוד תמר וממשיך. נצמד אלי בחור שלא מפסיק לפטפט. הוא מלווה מישהו לדבריו אבל לא ראיתי אף אחד שהוא מלווה אותו. אבל לא אכפת לי. הוא מפטפט ומסיח לי את הדעת משטויות אחרות. מיד אחרי הטייפון אני פוגש את פיליפ גורדון מלווה ע"י אישתו וביתו. המלך הזה עוד 6 ק"מ מסיים את ה 160. הוא נראה נפלא . אני לוחץ לו את היד. בג'וערה אני פוגש את פנו. הפטפטן עוזב אותי קילומטר אח"כ ואני נשאר לבד. פה ושם רץ 100 חוזר לכיוון ג'וערה אבל זהו.
בתחנת הרענון הבאה ( ק"מ 10 מפגש שבילים א') אני עוקף 2 חברה שרצים ומפטפטים. קילומטר אחרי זה אני עוקף עוד זוג רצים. בתחנה הבאה ( מפגש שבילים ב') אני פוגש עוד רץ. מבוגר ממני ודי שמן. מלווה בפמליה של 2 רוכבי אופניים. אני שותה קצת ואוכל עוד תמר או שניים ויוצא לדרך. כבר די חם אבל המורל גבוה. אני נפעם מעורב שיושב על קצה קצהו של עץ ברוש , מתנדנד ברוח הקלה ומצטער שאין איתי מצלמה. אוקיי, זה הזמן לקצת מוזיקה. מדליק את האייפוד שמחובר לי לדש החולצה, שם את האוזניות ומתחיל לרוץ לקצב המונוטוני המשכר. אוטוטו גלעד. רבע ריצה עוד מעט חולפת.
גלעד. לשמחתי אני מגלה שיש קרח בתחנות. מתלהב כמו ילד אני שם קרח בכובע ועוטף כמה קוביות עם המגבת הקטנה. הקוביות נופלות מהכובע אחרי כמה מטרים. אני מרטיב את הפנים עם המגבת ולבסוף שם כמה קוביות בחולצה ומוצץ את השאר. האייפוד מפסיק לעבוד. מסתבר שהצמדתי אותו לדש כשהכפתורים מוצמדים לגוף שלי. יותר מדי זיעה.....הוא יתעורר לחיים רק בבית. היער. אני שמח לרוץ ביער בגלל הצל הנחמד, מתעלם מכך שלמעשה אני רץ בעליה שלא תגמר כ"כ מהר. ביער אני פוגש רץ 60. בחור צעיר וגבוה. הוא רץ עם מנשא מים ומחזיק מקל נורדי מקופל. אנחנו רצים ביחד בשקט. כשהוא עוצר והולך גם אני עוצר והולך. וכשאני עוצר והולך גם הוא עוצר. ככה בלי מילים רק משרים בטחון אחד על השני. יוצאים מהיער ומתחיל חלק קשה. למרות השעה המוקדמת יחסית השמש אכזרית. אני לא מנסה לרוץ בכלל את העליה חזרה למפגש שבילים ב' . לא משנה כמה רענן וחזק אני מרגיש עכשיו, עוד 3 שעות זה יהיה סיפור אחר לגמרי. לקראת סוף העליה אני רואה את רצי ה 32 הראשונים חולפים על פני התחנה בדרכם לגלעד. הם מהירים...אני עוצר לשתות ולמלא את המימיות בקרח ומים. הבחור שלצידי פונה לתדהמתי שמאלה לכיוון גלעד. "היי" אני קורא לו "טעית, ימינה". הוא ממש מחבק אותי. "אתה מלאך" הוא אומר לי. ממשיכים לרוץ. המון רצי 32 חולפים על פנינו ביניהם המון פנים מוכרות : צור פרח, ג'רום שלנו , מאיר אלנקוה , דגנית קופליק ועוד. כולם מעודדים וזה נותן הרגשה טובה. בק"מ ה 22 אני פוגש את איתי ודניאל. הם שמחים לפגוש אותי ואני אותם. אננחנו מתחבקים ואני ממשיך הלאה. אני מתחיל לדבר קצת עם שותפי לדרך. החמאתי לו שבחור כ"כ צעיר רץ כבר אולטרא. בד"כ ממוצע הגילאים הוא גבוה יותר. הוא אומר שכבר רץ כמה מרתונים ורצה לנסות משהו חדש. לא, הוא לא מכיר את המסלול , פעם ראשונה שהוא רץ כאן. והוא גם לא הכין את עצמו כ"כ טוב ונראה לו שהוא יפרוש אחרי הסיבוב הראשון.אני מעודד אותו קצת ומסביר לו שעוד מעט מתחילה הירידה
הק"מ חולפים והגענו לטייפון. מלא אנשים. רצי ה 20 כבר שם. דוחף עוד מים. ממלא קרח ואוכל תמרים ומתחיל להדרדר לכיוון חניון החרובים. אוטוטו מסתיים סיבוב ראשון. מידי פעם אני מציץ בשעון רק כדי לבדוק את הקצב. חם מאוד כבר. למרות הירידה, אני מאט את הקצב. עוד 2 ק"מ לסיבוב. "כמה זמן עבר מאז שהתחלנו?" אני שואל את הבחור. 3 שעות וארבעים הוא עונה. אני די מופתע, זה קצב טוב. קצת פחות מ 4 שעות לסיבוב. אני מתעלם מאיתות משריר לא מוכר מאזור המפשעה וממשיך. בחניון החרובים הוא פורש. אני עובר על שטיח מדידת הזמנים והולך לחפש את התיק שלי. בצד מוטלים שני חברה. רצי 60 . אני מוציא קולה קרה קרח וחטיף שוקולד וסנדוויץ'. מנסה למרוח קצת וזלין אבל כבר קשה להתכופף. משאיר את האייפוד בתיק אוסף את הדברים ומתחיל לצאת. לאחד החברה שזרוקים בצד קוראים נמרוד ( עפ"י מס' החזה). "מה קורה?" אני שואל אותו. "הקאות" הוא עונה. השני הזרוק מסתכל אלי. "מה אתה ממשיך?" הוא שואל? "אין ברירה" אני עונה בחיוך ומתחיל ללכת. פותח את הפחית ומרוקן אותה. אחותה התאומה מחכה לי בתיק לסוף הסיבוב הבא. בולס את החטיף רק כדי לגלות ששכחתי את הסנדויץ' מאחור. חוכך האם לחזור ולקחת אותו אבל מחליט לוותר, כבר התקדמתי. השמש מכה בי ללא רחם.
זה מצחיק איך לפעמים החלטות של רגע יכולות להציל מבצע שלם. אני מתקשר לפנו להודיע לו שהתחלתי סיבוב שני. מדברים קצת ותוך כדי אני מציין שעוד לא עשיתי פיפי. אני שותה כמו מטורף ומקפיד לפחות לשתות 2 כוסות בכל תחנה חוץ מבקבוקי המים שאני סוחב על עצמי ( יותר מליטר) ושאותם אני ממלא כל הזמן. פנו שואל אם אני לוקח כדורי מלח. אני עונה שלא, יש לי גרגרי מלח גבישי שאותם אני לוקח מדי פעם. פנו מציע לי לחפש כדור מלח בטייפון ובכל מקרה רמי יחכה לי בג'וערה עם כדור מלח. בתחילת הירידה לכיוון עמק השלום אני מנסה לרוץ. תוך שניה נתפסים לי כל השרירים ברגליים. תאומים, ארבע ראשי , מפשעה ומה לא. סיפור מרתון טבריה חוזר על עצמו. אני מודאג אבל אומר לעצמי שאם הגעתי עד לכאן אני אסיים אפילו אם אצטרך ללכת את כל הדרך. אני עובר להליכה מהירה וחזקה. מביט בשעון. לא רע בשביל הליכה. 9 דקות לקילומטר. מנסה מידי פעם לעבור לריצה ולראות האם שינוי סגנון או בעליה יהיה לי יותר קל . כל פעם רץ כמה עשרות מטר עד שנאלץ לחזור להליכה. בטייפון אני פוגש את מאיר אלנקוה ואת דגנית קופליק. מאיר נותן לי כדור מלח אותו אני בולע מיד וגם ג'ל אותו אני שומר לאח"כ..
ממשיך, כמה מטרים אחרי הטייפון אני פוגש את פנו ופרדי. זה מעלה לי את מצב הרוח. אוטוטו פרדי מסיים. הוא עייף ומותש אבל מחייך. איזה מלך! פנו דוחף לי בקבוק קולה ליד ומוסר לי שרמי מחכה לי למעלה. אני מרוקן את הבקבוק ופתאום אני מרגיש מפוצץ. רק שלא אקיא עכשיו אני חושב. מנסה לרוץ, אבל מוותר. ממשיך ללכת. בג'וערה רמי מחכה לי. הוא כזה חמוד. רק רואה אותי ואומר לי: "מה זה? איך אתה נראה?" דוחף לי כדור מלח, אדויל, מכריח אותי לאכול חצי סנדויץ ועוגה. מוריד לי את חגורת המים ואומר לי להתכופף. זרם מים קפואים שוטף לי את הראש והגב. אני נכנס לצמרמורת מהקור ולא מסוגל לנשום. הוא שופך לי עוד בקבוק על החזה. הכל רטוב כולל המכנסיים. שוטף לי את הכובע במים קרים ואומר לי: "כל הזמן תרטיב את הראש והגוף, שיתקרר".
בדיעבד הוא הציל לי את הריצה כי בעקבות זאת הקפדתי להרטיב את הגוף בכל תחנה מה שאיפשר לי להמשיך.
אחרי ג'וערה אני פוגש את איליה רבינוביץ'. הוא מלווה את אחד מרצי ה 100. אח"כ בסיום הוא יאמר לי שהדאגתי אותו כי לא נראיתי טוב. הגעתי לתחנת הרענון בצומת שבילים א'. פה ושם עוד ראיתי רצי 32 בדרך חזרה, מותשים מהחום.
יש איזה משהו לא מובן בזה שאנשים יוצאים לריצה של 32 ק"מ ארוכה וקשה בתנאי שטח לא קלים ביום חם ולא חובשים כובע ולא לוקחים איתם מימיות. פשוט טמטום.
בתחנת השתיה אני פוגש את יורם אבידן המתחרה ב 160. להפתעתי הוא ממשיך ימינה לכיוון גלעד. הייתי בטוח שהוא בדרך חזור. יש לו מלווה נחמדה. הוא לא רץ רק הולך לאיטו. אני משאיר אותם ומתחיל לרוץ. הכל נפתח והשתחרר. אני מאושר. אפילו ענן קטן מכסה את השמש. אחרי ק"מ אני מרגיש לחץ מוכר. אני עוצר בצד. פיפי . מעולם לא שמחתי כ"כ לעשות פיפי. הצבע כהה אבל לפחות פיפי. המורל שלי מרקיע שחקים כי פתאום אני מבין שעוד מעט גלעד ומשם רק אוטוטו. מכאן והלאה כל כמה ק"מ אני עוצר לעשות פיפי וגם הצבע משתפר. לפחות לא התייבשתי וגם לא דפקתי את הכליות. אני רץ, נזהר שלא להעלות קצב יותר מדי אבל כל עוד אני קצת יכול אני מפעיל את הרגליים כדי להזרים דם חדש.בירידה לגלעד אני פוגש רץ 100. כפות הרגליים שלו כואבות מאוד והוא בקושי הולך אבל נחוש. אנחנו משוחחים מעט ואני מנסה לעודד אותו. לדעתי הוא לא סיים. לא מצאתי את שמו במסיימים. לשמחתי בגלעד מצאתי שאריות אחרונות של קרח. אני ממלא את הבקבוקים. עוד 17 ק"מ . חולף על פני גבעת הרקפות. השמש מאדה אותי. מימי לא רצתי בחום כזה. מנסה לרוץ. שוב נתפסו לי השרירים. מתחיל לתת קצב בהליכה. סופסוף נכנס ליער, קצת צל. פה ושם מנסה לרוץ אבל זה פטתי אז אני מוותר. יוצא מהיער, פונה שמאלה, עובר את מעבר הבקר .welcome נחל ספלול. עליה רצחנית בלי טיפת צל. אני שותה כמו מטורף ומרטיב קצת את הגוף. מרוב ההרטבות קיבלתי שפשפת במפשעה והיא ממש חותכת לי את הגוף אבל אני מתעלם. באמצע העליה אני רואה 2 חברה זרוקים בצד ולידם עומד איש צוות. "מה המצב חברים?" אני שואל. "התייבשנו" הם עונים. מרחוק יכולתי לשמוע את הריינג'ר שבא לחלץ אותם. אני ממשיך לטפס בעליה הלא נגמרת. "עוד 800 מטר תחנת שתיה" מודיע השלט. אני מגיע לתחנה מרגיש מיובש. שופך על עצמי מים כמו מטורף . "אל תסתכלו" אני אומר לבנות בתחנה, "זה מעשה מגונה". הן צוחקות. בתחנה אני גם פוגש את ערן סולומון בחור מרמת ישי שרץ איתנו פעם על הסובב. הרגליים שלו גמורות והוא לא יכול לזוז. "בוא", אני אומר לו "אני אדחוף אותך". "נרוץ?" הוא שואל? "אם יהיה כח" אני עונה. התחלנו ללכת. אחרי 10 מטר הוא פרש. הוא לא יכל לעמוד. רחוק לפני אני רואה מישהו רץ. "אני חייב להשיג אותו" אני אומר לעצמי. השגתי אותו בתחנה הבאה בצומת שבילים א' . הוא קצת מבוגר ממני לא נראה טוב. אנחנו משוחחים קצת . הוא מהאזור. לא ידע שיהיה כ"כ חם וזאת פעם אחרונה שהוא משתתף בחום שכזה. נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי לרוץ. השמש כ"כ חזקה שאני מסיים את כל המים ואפילו עוד לא הגעתי לג'וערה. אבל אני מצליח לרוץ. פחות או יותר מתחיל להשתחרר. נזכר בניתוח של קובי אורן שקראתי פעם על זמני הקפות של הסובב. הוא טען שאומנם הסיבוב הראשון מהיר יותר אולם בסיבוב השני יש את האלמנט של "סוסים שמריחים את האורווה". ככה בדיוק אני מרגיש עכשיו. מגיע למעבר הכביש בג'וערה בלי טיפת מים. יש עדיין נערים שמכוונים את התנועה. נער אחד מסתכל עלי ושואל אם אני רוצה מים. יש בקבוקי מים קרים בארגז. אני מרוקן מיד אחד. ממלא את המימיות, שופך על עצמי שניים ולוקח עוד אחד ביד להמשך הדרך. בצד השני של כביש אני פוגש את יהל דותן רץ 160. שואל אותי אם אני רוצה קרח. הוא ליד מכונית הליווי שלו בחזור של הסיבוב האחרון. "למה אתה מחכה?" אני שואל אותו."בוא איתי". הוא לא מסוגל לרוץ ולא נעים לו לעכב אותי. סיכמנו שאני אלך איתו עד לטייפון. הוא סובל משלפוחית איומה ונעזר במקלות נורדיים. בטייפון אני נפרד מיהל וצועק לאנשי הצוות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" הם צוחקים ואני ממשיך בירידה. דממה. אין נפש חיה. אני מקבל סמס מענבל שהיא ויוהנה מחכות לי. אני עונה לה שעוד חצי שעה מגיע. 4 ק"מ מהסוף. השמש כ"כ חזקה שהאדמה מסנוורת לי את העיניים, הבגדים שלי כבר יבשים לגמרי אבל אני כבר לא טורח להרטיב אותם ולמרות שאני כבר ממש מותש אני לא מפסיק לרוץ. בחניון נחל החרובים אני מתלוצץ עם הצוות ושואל אותם לאיזה כיוון לרוץ. הם מראים לי. אני ברקיע. עוד 2 ק"מ . כבר לא מעניין אותי כלום. רק להגיע. אני חולף על פני המעיין אמי. כ"כ מזמין טבילה... יקנעם המושבה, השביל וכבר מריחים את הסוף. עוד כמה מאות מטרים. רץ לפני מישהו בכמה מטרים. כבר לא מעניין אותי כלום. אני שומע צעקות. ענבל מחכה לי. צועקת לי משהו. אני עוצר. היא מצלמת, אני ממשיך. היא צועקת לי צעקות עידוד. אני מחליט לעקוף את המעצבן לפני. כשאני חולף על פניו אני עושה לו קרניים מעל הראש. ענבל מתפוצצת מצחוק. הוא מסובב את הראש. אני שואל לשלומו אבל לא טורח לשמוע את התשובה. שועט קדימה . עוד 100 מטר. מחיאות כפיים וקריאות עידוד של כל מי שבמתחם. שער. נגמר......עשיתי זאת. לא יאומן!!! שמים עלי מדליה, יוהנה תולה עלי זר ורדים. אני מנשק אותה ואת עדן. עייף, מותש, מיובש אבל מאושר.
סיכום
אני רוצה לנצל את הבמה ולחזור בי מדברים שאמרתי. תקופת האימונים היתה מסע ארוך ומפרך ולמדתי הרבה דברים חדשים על עצמי. באיזשהו שלב הרגשתי שהמרוץ עצמו כבר לא חשוב אלא בבחינת דובדבן ותו לא. אני רוצה לומר שלא כך הוא הדבר. המירוץ חשוב כי לתוכו מתמצים כל האימונים והקשיים והמשברים שלפעמים מופיעים רק בו. ניתן לראות בו כאימון מיוחד בפני עצמו אבל חשיבותו עצומה ובמיוחד לחיזוק המורל וההערכה העצמית. זהו למעשה המבחן המסכם של החומר שנלמד במשך כל השנה ובסופו אדע האם עליתי כיתה או עלי לזמן את ההורים....
במירוץ חוויתי מס' משברים. אני בספק אם ישנם אנשים שלא חווים משבר כזה או אחר במהלך מירוץ כזה. אני חושב שהחוכמה היא לא להיבהל אלא לזרום עם המשבר ותוך כדי לנסות ולצאת ממנו. תמיד גם אפשר להתייעץ עם אנשים שמסביבך ובמידת הצורך גם לבקש עזרה.
שם המשחק בריצות מהסוג הזה הוא סבלנות והתנהלות נכונה. יש לדבוק לתוכנית הריצה המקורית ויהי מה ובטח לא לנסות לאלתר או לסטות ממנה.
הפחד הכי גדול שלי היה החום. מעולם לא רצתי בטמפ' כאלה לאורך זמן רב כ"כ. הפיתרון נמצא בדמות קרור הגוף ולמדתי על עצמי שגם עם זה אני יכול לתמודד.
לסיכום: היה קשה, קשה מאוד אבל עם יד הלב חשבתי שיהיה יותר קשה. את המטרה העיקרית הישגתי וזה לסיים את המרוץ. כל השאר חשוב הרבה פחות.
למקצה הנ"ל נרשמו 103 אנשים. אני לא יודע אם כולם עמדו על קו הזינוק אבל רק 78 סיימו ואפילו לא סיימתי אחרון. הישג כפול.
תודות
ברור לי ונהיר לי שבלי תמיכה מהמקום הקרוב ביותר כל זה לא היה קורה. לפיכך בראש ובראשונה אני רוצה להודות ליוהנה אשתי על תמיכתה ועידודה והויתורים שעשתה ועל הרבה שעות פנויות שלא ביליתי איתה. הרבה יותר מפעם אחת יצאתי לאימון בדיוק כשעדן התעורר לו ליום חדש ( גם אם זה ב 4:30 ) וכל מה שאמא שלו רצתה זה רק עוד קצת לישון.
לפנו, שאני אחטא לאמת אם אני אקרא לו רק מאמן. כי הוא כל כך הרבה מעבר לכך. הוא האיש שחיי השתנו מאז שנפגשנו.
לפרדי, אחי הגדול, אדמו"ר האולטרא. תודה על כל מה שלימדת אותי ועל כל השעות הקסומות שבילינו יחד.
לענבל ,קיבי, חברתי על תמיכתה ועידודה ועזרתה הרבה. תודה לך קיבי.
לחברים מקבוצת הריצה על התמיכה העידוד והפרגון. אני חושב באמת שאנחנו קבוצה מיוחדת במינה.
לא נותר אלא לאחל להתראות באתגר הבא.
