יום חמישי, 8 במאי 2014

מ"י-ם אל ים" - 144 ק"מ ומה שביניהם


מ"י-ם אל ים"- 144 ק"מ ומה שביניהם 

כבר המון זמן שלא כתבתי שום דבר בבלוג שלי. אני מניח שמעבר למוזה צריך גם זמן או סיפור טוב למרות שבינינו סיפורים טובים לא חסר.

הפעם, אעלה על הכתב את זכרון ההרפתקה האחרונה שלי ולא רק למען הדורות הבאים אלא בעבור זכרוני שילך ויחלש ככל שינקפו השנים.

איפה להתחיל? כל כך הרבה דברים קרו.....
הריצה כאמור הפכה להיות חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלי ונראה לי לפעמים כאילו היא היתה שם מאז ומתמיד למרות שמאז שהתחלתי לרוץ באופן קבוע ועקבי עם ליווי מקצועי עברו בסה"כ 4 שנים. אגב, אשתי טוענת שמאז הריצה האיקידו ירד למקום שני אצלי. אני לא רוצה להתווכח איתה מה גם שאני חושב שזה לא נכון. אלה שני סוגים שונים של עיסוקים וריצה היא פשוט זמינה יותר.

ריצה היא ספורט בריא לגוף ולנפש אבל יש לה עוד יתרונות מעבר לנושא הבריאותי. דרך ריצה מכירים המון אנשים חדשים, חלקם הופך לידידים וחלקם הופך לחברי נפש של ממש.

כך קרה שדרך הריצה התוודעתי לחבורה נפלאה של אנשים ועם חלקם שהפכו לחברים ממש טובים הקמנו קבוצה שמתאפיינת בכך שכל חבריה הם מוכווני ריצות ארוכות (מאוד).

לקבוצה נתנו את השם RUN & ROLL. היא שונה מקבוצות אחרות בכך שאין לה בעלים, מאמן קבוע או מטרות משותפות. כל אחד קובע לעצמו את המטרות, את המאמן וכו'. 
אנחנו משתדלים לתאם את האימונים כך שנוכל לרוץ ביחד אבל מעל לכל אנו משמשים כקבוצת עידוד ותמיכה חזקה מאוד האחד לשני וכמובן משתדלים להנות ולהיפגש גם מעבר לריצות עצמן.

קצת אחורה...באוקטובר 2013 השתתפתי במקצה ה 100 קילומטר ב"סובב עמק", אחד מארועי הספורט הגדולים והמרשימים בישראל בניצוחו של שי חזן מקיבוץ הזורע. תחילת האימונים באו בסופם של תקופה בת מס' חודשים בהם סבלתי מ Marathon Blues אותה נפילת המתח המאפיינת לעיתים רצים המשלימים פרויקט גדול ופתאום מגלים שאין מטרה חדשה באופק. כך או כך שמחתי על המטרה החדשה והתאמנתי אליה במלוא המרץ.
למקצי האולטרה השונים ב"סובב" נרשמנו מס' חברים. טל, פרדי, איתי, דניאל, ענבל, רמי, אורי ואנוכי כך שהיה ברור שנתאמן ביחד ככל שניתן. וכך היה. מתוך האימונים הללו התגבשה RUN & ROLL.
לסיכומו של דבר, המירוץ עבר בשלום, השגתי את היעדים ועמדתי במטרות שהצבתי לעצמי.

עם החשק בא התיאבון ומיד סומנה המטרה הבאה - מקצה האולטרה( הקצר) במירוץ "הר לעמק"
התחלנו להתאמן אולם מהר מאוד התברר כי לא יהיה מקצה אולטרה ב"הר לעמק" ולכן חיפשנו מטרה חדשה. המירוץ היחידי למרחקים כאלה בטווח הזמנים היה "מי-ם אל ים".

מירוץ מ"י-ם אל ים" או בשמו המלא"מירוץ הארץ המובטחת קק"ל מי-ם אל ים" הוא מירוץ שליחים ואולטרה לאורך מסלול של 144 ק"מ כאשר נקודת ההתחלה והסיום מתחלפות מדי שנה. פעם מירושלים לתל אביב ופעם מתל אביב לירושלים. השנה המירוץ היה מתל אביב לירושלים מה שרמז על כך כי צפויות עליות לא מעטות.


לצורך האימונים נסמכתי על תוכנית האימונים שכתב פרדי בן הרוש ( אדמו"ר האולטרה שלנו). בניגוד לתוכניות קודמות ליעדים להם התאמנו, בתוכנית הנ"ל הושם פחות דגש על כמויות האימונים השבועיות ויותר על אימונים ייעודיים למטרה הספציפית. מכיוון שהמסלול כלל גובה מצטבר של כ 2750 מטר הושם דגש חזק על אימוני עליות, תרגול ריצה בירידה, מדרגות, אימוני חום וכמובן ריצות נפח ארוכות.
אני רוצה להדגיש את חשיבות ריצות הכרת המסלול. בניגוד ל"סובב עמק" שאת המסלול אני מכיר כ"כ טוב שאם יזיזו אבן אני אבחין בזה, הרי שאת האזור של מי-ם אל ים איננו מכירים בכלל ולכן החלטנו על 2 ריצות הכנה : 
ישפרו סנטר - אשתאול. קטע לילי ולכן התחלנו את הריצה בחצות בזמן המשוער שחשבנו שנגיע לתחנה( די דייקנו בזמנים) . המקטע לוקח משיפרו סנטר לכרמי יוסף ומשם לקיבוץ הראל דרך "דרך בורמה" ועד לאשתאול. אזור יפהפה ועוצר נשימה עם שדות חיטה בלתי נגמרים וכרמים יפים.
אשתאול - אבן ספיר. הקטע הכי קשה במירוץ אליו מגיעים לאחר 100 קילומטרים לאחר לילה שלם של ריצה ומתחילים בטיפוס של 366 מטרים על פני 7 קלימוטרים עד לרמת רזיאל. משם לקיבוץ צובה, ירידה לסטף על מדרגותיו הלא נגמרות ומרסקות הברכיים ומשם טיפוס לא פשוט עד לאבן ספיר. את הקטע הזה התחלנו עם שחר.
בשתי ריצות ההכנה הגענו לא רעננים לריצה כדי שנוכל לדמות מצב אמת ככל שניתן. לטעמי זה הוכיח את עצמו לא רע.

מקור החולשה שלי זה חום. אני לא מתמודד טוב עם חום (הגנים האירופאיים שלי מן הסתם) ולכן הפעם החלטתי לקחת את נושא האיקלום שלי לחום יותר ברצינות. לשם כך העברתי את האימונים שלי לשעות היום וכמה שיותר אפשר לשעות שיא החום וכך היה שאת רוב הריצות בחודש האחרון עשיתי בשעות "חמות". הבעיה היא שעוד לא היה כל כך חם...20+ מעלות זה לא כל כך חם יחסית ולמרות זאת אני מרגיש שזה עזר לי גם מנטלית.

עוד מקור "חולשה" יחסי אצלי זה החוסן המנטלי. לרץ אולטרה טוב חייב להיות חוזק מנטלי לא פחות חזק מהחוזק הגופני ואצלי זה עקב האכילס. גם על הנושא הזה עבדתי או ניסיתי לעבוד. שיננתי ללא הפסקה שאין מצב שאני לא מסיים את המירוץ הזה. נסמכתי גם על העובדה (וזאת טעות שלא אחזור עליה) שנרוץ 3 חברים ביחד ונוכל לתמוך נפשית האחד בשני. המציאות לפעמים חזקה יותר ובמיוחד באירועים כאלה.
אני מאמץ פה את אימרתו של פרדי : Always expect the unexpected וכמה שהיא נכונה.

אחד הנושאים שלמדתי להכיר בחשיבותם זה נושא המנוחה. ולפיכך הקפדתי על המון שעות שינה בימים שלפני המירוץ כולל שנת צהריים וכמובן שבלילה שלפני המירוץ כיביתי את האור מוקדם יחסית. לשמחתי אין לי בעיה להירדם עקב התרגשות וכו'.

כמה מילים על לוגיסטיקה. במירוץ מהסוג הזה שהינו מנקודה לנקודה ובשונה ממסלול מעגלי כמו ב"סובב עמק" התכנון הלוגיסטי הוא בעל חשיבות מכרעת. נכון שיש תחנות מאויישות ויש בהם מים ואוכל אולם דברים מינימליים בד"כ ( למרות שמגיע שאפו ענקי למארגנים על תחנות לעילא ועילא) ומעבר  לתכנון הלוגיסטי איש ליווי טוב שווה את משקלו בזהב ולנו היה זהב טהור בדמותו של מאסטרו ניר וייסמן האיש שכשאתה מגיע לתחנה הוא אומר לך: " פתח את הפה", דוחף לך כדור מלח ומגיש לך כוס מים.
ניר בנה תוכנית עבודה מפורטת, הוא ידע בכל תחנה מה לתת לאכול, לשתות, איזה ציוד צריך וכו' והוריד מאיתנו את הצורך לחשוב וחשיבה כידוע צורכת אנרגיה. בתמונות פה תוכלו לראות את ה"אולטר-נית" המכונית של ניר עם הציוד וגליון העבודה.
 מדהים!!!



נושא התזונה הינו מאוד חשוב. כלל אצבע באולטרה הוא: שתה ואכול גם כשאינך מרגיש צורך. אם אתה צמא או רעב זה סימן שכבר מאוחר מדי. בריצות מהסוג הזה מעבר לתזונה יש להתחשב גם במזג האויר. מזג אויר חם משמעו איבוד נוזלים ומלחים רב מהרגיל ויש לשים דגש חזק גם על הנושא הזה. אני גיליתי ש"מנה חמה" היא מזון מצויין לריצות מהסוג הזה עבורי.מכילה גם נוזלים, מלחים, פחמימות והיא קלה לעיכול, אינה מעיקה על הקיבה ונותנת תחושת שובע. דווקא בריצה הזאת בשונה מריצות אימון מיעטתי בג'לים, בתמרים ובבייגלה והעדפתי סנדוויץ' עם עדיפות לדבש, ללמדך שאימונים לחוד ומציאות לחוד. ייחודו של  הדבש שאינו עובר בכבד ונהפך לקליקוגן ולכן נספג ישירות בתאים. אנרגיה זמינה ומהירה.
דבש מעורבב עם מעט טחינה גולמית הופך לחלבה. מרוח על פרוסת לחם עם פרוסות בננה- ארוחה מושלמת לספורטאי.
בזכות פרדי גם התוודעתי לנושא צריכת חלבונים באמצעות שייק ואחת לכמה תחנות היינו מכינים שייק. מעבר לערכים הקלוריים ולנוזלים החלבון עוזר להתאוששות השרירים.
לנושא השתייה: בד"כ בריצות אימון אני לא נוהג לשתות איזוטוני למרות שאני יודע שהגוף שלי מגיב לזה יפה. במירוץ עצמו בחלק מן הזמן ניר מילא לי את המימיות באיזוטוני עד שבאיזשהו שלב אמרתי די , כי זה כבר הגעיל והעדפתי מים גם כדי לא להעמיס על הכליות. את החסר השלמתי בתחנות בשתיית בירה שחורה - בעיני משקה מדהים לריצות אולטרה.
לעניין תוספי המזון למיניהם: בד"כ באימונים וגם בריצות הנפח הארוכות ביותר אני לא נוהג לקחת כדורי מלח או מגנזיום. השרירים שלי לא נוטים להיתפס כל כך מהר ולדעתי אם נתפסו לך שרירים במירוץ שום מגנזיום שבעולם לא יעזור כבר, אולם הפעם מכיוון שהיה עומס חום יוצא מן הכלל ותחלופת הנוזלים בגוף היתה גדולה , הקפדתי לקחת כדור מלח כמעט בכל תחנה. בנוסף, אחת לכמה זמן לקחתי כדור של Q10 שעוזר בהפקת אנרגיה בתאים וגם אם שימש בעיקר כפלצבו הרי שזה עשה את העבודה
יום המירוץ הגיע, התעוררתי ב 7:00 , שתיתי קפה והכנתי לי סנדוויץ', עברתי על הציוד בפעם האחרונה וחיכיתי לאיסוף. בשמונה וחצי ניר ופרדי הגיעו , נשיקתי את יוהנה ועדן ויצאתי.
מוזר, אבל פעם לפני ארועים שכאלה לא הייתי ישן כל הלילה. ישנתי כמו ענק כ-9 שעות והייתי רענן ומלא כח.
נסענו לרמי ועצרנו אצלו לקפה ולנשנוש קל. העמסנו את הציוד שלו ויצאנו לדרך. עצרנו ב M הדרך לשתות ולאכול עוד משהו קל. המתח הורגש כבר באויר וניסינו להפיג אותו בעזרת הומור קצת טפשי.
בדרך לתל אביב כבר יכולנו לשים לב כמה חם, למרות השעה המוקדמת יחסית המדחום באוטו הראה 33 מעלות ורמז במקצת על מה שהולך לחכות לנו בהמשך היום. אבל במזגן הכל נראה קצת ורוד ואני אופטימיסט מושבע.
הגענו לנמל יפו ואני חייב לשרותים. המתח בשלוב הבייגל עם הסלומון וגבינת השמנת עשה את שלו. איזהו הטירון שאוכל גבינת שמנת ביום חם שכזה לפני מירוץ???
חונים ופוגשים את הזוג המלכותי. לורנס ופיליפ גורדון למי שלא מכיר הם ספורטאים בנשמה, לורנס היא מאמנת כושר וריצה ידועה בנתניה ופיליפ הוא רץ אולטרה ותיק ומוכשר. מתחבקים, מתנשקים ומצטלמים ויוצאים לחפש את נק' הזינוק......לא שזה היה קשה. נק' הזינוק נמצאת ממש בתחילת הנמל ליד מעגן סירות הדייג, אלא שהיא עוד לא הוקמה. הקדמנו קצת.
תופסים כמה כסאות ומחכים בצד ולאט לאט מתחילים להתאסף הרצים של הזינוק המוקדם.
אני מחפש שירותים ומוצא ועכשיו אני הרבה יותר רגוע.
פוגשים את יאיר ישראל - זקן הרצים( שניה לפני 70)  ולשמחתי אני אבלה איתו את רוב שעות הריצה, אדם יוצא מן הכלל שכבר רץ מעל ל 30 שנה וכמו כן פוגשים חברים נוספים.
כבר ממש חם אבל בצל זה פחות מורגש.
קרן גולדבלט מגיעה לתדרוך ,פיפי אחרון ונעמדים על קו הזינוק. תמונות אחרונות,  ויצאנו......

מקטע 1: נמל יפו לנמל תל אביב. ריצה על הטיילת. כולם פותחים מהר ונותנים גז ואנחנו נשארים מאחור. אין מה למהר. תוך כמה דקות אנחנו נמסים לגמרי. איזה חוםםםם. אחת ל..מקבלים משב רוח קטן לכמה שניותו וזהו. אחרי איזה ק"מ אני חוטף כאב בטן. חייב שירותים. שוב מקלל את הסלומון וגבינת השמנת, למזלי אנו חולפים על פני שירותים ציבוריים. אני מבקש סליחה מהחברים ונכנס. מקווה שבזה זה נגמר. ממשיכים.....מלא תיירים, רובם צרפתים, המון בחורות יפות על החוף וזה קצת משכיח את החום ואת זה שאנחנו רצים בעיר. אנשים מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהשמיים, עם הכובעים, חגורות השתייה והשרוולים הארוכים.
על ההתחלה נקרעת לפרדי חגורת הריצה - היא חדשה לגמרי ואני לא אפרסם את שם החברה אבל שיתביישו להם לייצר זבל כזה. מתחיל לקבל תחושת נימול באצבעות רגל שמאל. אני לא מתרגש, זה קרה לי לא פעם אחת בעבר, אומנם מזמן לא אבל אני לא מתרגש. אחרי חצי שעה עוברים להליכה של כמה דקות. כף הרגל משתחררת וממשיכים, קצת לפני רידינג פונים מזרחה והופ...תחנה ראשונה. 
לורנס קופצת עלינו בשמחה ומשבחת אותנו על כך שלא התחלנו בספרינט. שותים משהו קטן וממשיכים.

מקטע 2: נמל תל אביב לרמת החי"ל.
חוצים גשר ומתחברים לשביל הירקון. אחרי גני יהושע  מתחיל להיות שקט , שאון העיר מתחיל להיעלם לאיטו ופה ושם יש גם צל. אני לא יכול שלא להיזכר בשירו של אריק איינשטיין:

                             "תל אביב גדות הירקון 1950" 
קון, ירקון, ירקון - איי איי איי 
שמש צהובה בשמיים 
שום דבר לא זז 
שקט חם, כבד 
שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק 
אקליפטוס ענק 
ששותה לרוויה את המים הכחולים 
תל אביב, גדות הירקון, 1950 

קון, ירקון, ירקון - איי איי איי 
שמש צהובה בשמיים 
וירוק כהה כהה 
ירוק כהה במים 
שני ילדים וסירה 
והזמן זוחל לאט 
שום דבר לא זז 
שקט חם, כבד 
זוג אוהבים בסירת משוט חוצים בהנאה 
בהנאה את המים החולים 
תל אביב, גדות הירקון, 1950 

בכל מקום שיש ברזיה אנחנו עוצרים ומרטיבים את הכובעים, אין אויר....הכל רובץ ומכביד. מכיוון שמדובר בקטעים קצרים ובתוך העיר אני רץ עם חגורת הריצה שלי עם שני בקבוקונים ( 660 מ"ל) מלאים באיזוטוני. עוד לא התחיל המירוץ ואני כבר חי מתחנה לתחנה חושב מתי כבר יגמר הסיוט של החום.
מגיעים לרמת החי"ל. לורנס מלאת אנרגיות כתמיד קופץ עלינו ומציעה לנו קרטיבים. איזה כייף. זה ממש במקום. אני הייתי שמח לנוח עוד כמה דקות אבל יש לנו לו"ז שאנחנו מנסים לפעול לפיו.

מקטע 3 : רמת החי"ל להוד השרון. מתחילים לרוץ ואחרי כמה עשרות מטרים עוזבים את השביל המסודר ויוצאים לשטח דרך לאורך הירקון. מצד אחד אני שמח כי פה מתחיל המירוץ האמיתי וסופסוף רואים שטח אבל מצד שני נראה לי שהחום רק גובר וגובר. עד מהרה אני מתחיל לפגר במקצת אחרי פרדי ורמי וקצת לא נעים לי שאני החוליה החלשה אבל אני לא מצליח לעמוד בקצב שלהם שגם ככה אינו מהיר במיוחד.
עוברים איזה קטע חולי מאוד והנעליים שלי מתמלאות בחול. אני רץ עם ה Brooks trail demon ,נעל מצוינת שכבר לא מיוצרת עוד וחבל אבל הגפה שלה עשויה רשת לא כל כך צפופה שאינה מונעת מכמויות מסחריות של חול להיכנס פנימה.
אני נאלץ לעצור ולשחרר חול מהנעליים. עוברים מעבר כביש ופוגשים חבר'ה צעירים, הם בטיול. שואל אותם האם הם נכנסו למים והם מסתכלים עלי מוזר. המים פה כל כך מזוהמים הם אומרים...
מרגיש שאני חייב לקרר את עצמי באיזושהי דרך. מבין שעשיתי טעות חמורה. אורך הקטע הזה כ 12 ק"מ ואני רץ רק עם שני בקבוקונים. הייתי חייב לקחת לקטע הזה עוד הרבה מים. הפה יבש לגמרי , מדי פעם מרשה לעצמי שלוק קטן. החום מאדה אותי לגמרי. אני לא מתאפק ומוצא ירידה נוחה לנחל.טובל את הכובע במים. המין חומים לגמרי חובש את הכובע ונותן למים לטפטף לי על העורף.
רמי ופרדי מחכים לי, עוד לא מודעים לגודל המשבר שאני חווה. אני לא מסוגל לרוץ יותר. זהו, אני גמור וחלפו רק 20 ק"מ בסה"כ. מרגיש שחודשים של הכנה יורדים לטמיון. ומצד שני ובאופן מוזר אני מברך על המשבר הזה כי איכשהו אני יודע שאם אני מצליח לעבור אותו ולהגיע בחתיכה אחת לתחנה אז יש תקווה.
בניגוד לשתי ריצות האולטרה הקודמות שלי שגם הן היו בתקופות חמות הפעם כן הקפדתי על אימוני חום אלא שאם כל הכבוד לחודשים מרץ/ אפריל ריצה בעשרים וחמש מעלות לכל היותר ( מה גם שבשמש זה טיפל'ה יותר) זה עדיין לא ממש חם. את רוב הריצות בחודש האחרון השתדלתי לרוץ בשעות היום ובשעות החמות יותר לפי מה שהלו"ז שלי איפשר כולל ריצות טיפוס * 8 או 10 לפסל של אלכסנדר זייד(לא משחק ילדים) וכד' אולם שום דבר לא הכין אותי ל 4-5 שעות רצוף ביום יוצא דופן בחומו. 
פרדי מנסה לדחוק בי בעדינות רבה לנסות ולרוץ בקטעים מוצלים או בירידות אבל אני לא מסוגל. מרגיש כאילו מישהו רובץ לי על החזה, הדופק שלי גבוה ואני לא מצליח להשתלט עליו. כבר לא שם לב לנוף היפה(באמת מקסים) ורק רוצה שהסיוט יגמר. 
לא יודע כמה זמן זה לקח אבל המון זמן ולבסוף הגענו לתחנה שגם היא היתה בשמש. אני צונח מעולף בכיסא ולורנס המלאכית מכופפת לי את הראש ושופכת עלי המון מים קרים מבקבוק. מביאה לי לשתות בירה שחורה, ניר דוחף לי מלא קרח בחולצה מקדימה ומאחור. אני פושט רגליים ונשען לאחור. שותה המון בירה שחורה וקולה, אוכל סנדוויץ' עם דבש, לוקח מלח וג'ל, חטיף ונח כמה דקות.
לאט לאט אני מרגיש את האנרגיות מתחילות לחזור לגוף. אני חי...

מקטע 4 : הוד השרון לפארק אפק. יאיר ישראל מצטרף אלינו ועכשיו אנחנו ארבעה רצים. במקטע הזה יש 2 מעברי מים ואנחנו מצטיידים בשקיות שהכנו מבעוד מועד. עוד קשה לי ממש לרוץ אבל פה ושם זה מתחיל לקבל צורה של ריצה. השמש פה ושם מסתתרת אחרי ענן ולפעמים נדמה לי שאפילו יש איזה בריזה אקראית. מגיעים למעבר המים הראשון - גשר אירי. שמים את השקיות ומתחילים לעבור. אני מרגיש קצת רטיבות ברגל ימין. מתברר שיש לי חור קטן בשקית והמים חודרים. זה לא נורא. מקפלים את השקיות וממשיכים. במעבר השני אנחנו נתקלים כבר במשפחות שעורכות פיקניק במקום ובאמת זה מקום מקסים. 2 ילדים רוחצים במים היכן שאנו אמורים לעבור , השעה מתקרבת ל 18:00 ופתאום אני קולט ששרדתי כמעט 5 שעות בחום בלתי אנושי (ובטח בשבילי), אני מחייך פנימה בסיפוק.
במעבר השני המים כבר חודרים חופשי מבעד לשקית. זה לא גשר אירי כמו במעבר הראשון והוא פחות נוח, מלא אבנים וסלעים. באיזשהו שלב אני מבין שאין טעם ומעיף את השקיות. הכל ממילא רטוב. לא נורא אני אומר לעצמי, עוד מעט מגיעים לתחנה.
ממשיכים לרוץ , כבר טיפה פחות חם ויותר סביל אבל עדיין לא מסוגל לרוץ רצוף. צריך מדי פעם לעצור ולתת לנשימה ולדופק להסדיר את עצמם.
קצת לפני מעבר מתחת לפסי רכבת פרדי נתקל בחתיכת ברזל שבלטה מהארץ והוא נופל. פניו מתעוותות בכאב והוא ממהר ליישר את הרגל כדי שהשריר לא יתפס. מקימים אותו. נראה שהכל בסדר. ממשיכים, עוברים באזור של שמורה עם בריכה ענקית ונפלאה של נופרים( חייב להגיע לשם עם המשפחה), פוגשים חבורה ענקית של רוכבי אופניים וממשיכים. הצבעים בשמיים מתחילים להיות יפהפיים. מגיעים לכפר הבפטיסטיים ושם בכניסה יש ברזייה יפה מתחת לסככה עם פסוק מ"הבשורה עפ"י יוחנן". אנחנו שוטפים את הראשים וטובלים את הכובעים. מגיעות 3 בנות דתיות שמטיילות באזור. הן רוצות לשתות מן המים אבל רואות את הפסוק. "אבל זה של נוצרים" אחת מהן אומרת. "אבל המסר הוא אוניברסלי" אני עונה לה והמים נהדרים. אנחנו ממשיכים ובסופו של דבר מגיעים לפארק אפק. אני שוטף את הראש וממהר להחליף נעליים וגרביים. פה אני חושד קצת שמתחילה להיווצר לי שלפוחית. אני בריצות ארוכות משתמש בגרביים של Drymax שגאוות היצרן היא בכך שהגרביים מונעות היווצרות יבלות ושלפוחיות ואני יכול להעיד מריצת 100 ק"מ ועוד המון ריצות ארוכות שזה נכון אבל כנראה שום גרב לא יכולה לעמוד בשילוב של המים.
טלפון קצר הביתה לספר להם שאני עוד חי, אוכל, שותה, מתרענן ויוצאים. כבר התעכבנו פה מעל ומעבר.

מקטע 5 : פארק אפק לאלעד.  יוצאים. מיד אני מרגיש תחושה לא נוחה באזור כרית כף רגל ימין ואני מבין שמתחילה להיווצר לי שם שלפוחית. זה מאוחר מדי לחזור עכשיו אחורה. אצטרך לחכות עד שנגיע לאלעד. בסה"כ 9 ק"מ. עכשיו מזג האויר מתחיל להיות ממש נחמד, השמש מתחילה לשקוע ונעשה יותר קריר. פה ושם אפילו רוח נעימה. אנו חולפים על פני השדות של קיבוץ עינת. אני רץ בלי חולצה כי זה ממש נעים לי. רוצה להרגיש את הרוח מלטפת לי את הגוף. עם כל מטר שעובר אני מתחזק יותר ויותר. קשה להסביר את התחושה הזאת של החיות שמתחילה לפרוץ ממני. חזרתי מן המתים ואני חי.... תחושה מדהימה עם אנרגיות מטורפות, מצב רוח טוב  שמשתלב יפה עם השקיעה המהממת שהיתה באותו היום.
פרדי לצערי אינו שותף לשמחה שלי. הוא נראה כבוי וגם פה ושם מתקשה לרוץ למרות שהשטח היה ברובו מישורי. רמי נעלם לנו באיזהו שלב ופרדי ממש מתחיל לחשוש שהוא פספס סימון באיזושהי נקודה והמשיך ישר ולא פנה שמאלה. אני פחות מודאג כי רמי היה במיטבו וגם אם הוא פספס נקודה הוא לא יתקשה להדביק אותנו. עוברים את הגשר מעל לכביש 6 לכיוון אלעד. אני עומד על הגשר משקיף על המכוניות שלא מבינות מי זה המשוגע הזה שעומד על הגשר עם ידיים פרוסות לצדדים סטייל "טיטאניק" וצורח במלוא הגרון. זה היה כיף...תחושה עילאית של אושר וחופש.
מגיעים לאלעד רק כדי לפגוש את רמי שהגיע לשם המון לפנינו. ניר הכין מנה חמה ואני מתפנה לטפל בכף הרגל. אני משתמש ב Compeed שהוא פלסטר מעולה שבד"כ אמורים לשים אותו (עד כמה שהבנתי) מראש במקום מיועד לפורענות. הוא למעשה משמש כשכבת עור שנייה, אוטם לחלוטין את השלפוחית ומאפשר המשך פעילות. פעם ראשונה שאני משתמש ואת הפלסטר הראשון אני לא מדביק כ"כ טוב ולכן אני מדביק עוד אחד עליו. נחים קצת וממשיכים.פרדי נראה סחוט. החולצה שלו ספוגה בזיעה והוא נראה עייף. אני מקווה לטוב. החושך ירד ואנחנו עוברים לפנסים ולנוהל לילה. אני נותן שתן בפעם הראשונה מאז יצאנו לפני 45 ק"מ וכמעט 6 שעות.



מקטע 6 : אלעד עד אזור התעשייה שהם. זהו, נגמרו החיים הטובים של המישור. עם המעבר מעל כביש 6 נראה כאילו עברנו את הגבול בין תצורה גאוגרפית מישורית לתצורה גאוגרפית הררית. אבל לי זה לא כל כך משנה. האנרגיות מטורפות, הפלסטר נראה כעושה את העבודה בינתיים ואני כבר כמה לקטע הלילי. עברנו 45 ק"מ בינתיים. מרתון ראשון מאחורינו. יש לנו כ 10 שעות חושך ולפי החישוב שלי עד שיעלה האור נספיק לעבור עוד כ 60-65 ק"מ . יעלה האור וישאר לנו עוד מרתון אחד קטנצ'יק. קטן עלינו.....
רמי ופרדי מדברים עם הבית הנוף ההררי עושה לי טוב. עם כל הכבוד למישור, אנחנו אוהבים את ההרים.
בקטעים נרחבים השביל אינו נוח לריצה, הרבה אבנים מעצבנות שמונעות מלרוץ באופן סדיר ובשילוב עם החושך זה לא הכי סימפטי.
פרדי נופל שוב, נתקל באבן או משהו והוא משתטח. רמי ויאיר מקדימה ולא רואים זאת. אני עוזר לו לקום וקורא להם. עוברים להליכה. הכל בסדר, שפשוף קל בירך אבל הוא לא נראה טוב. הוא מדאיג אותי.....
ממשיכים לאט, עוברים מתחת לכביש 6 בחזרה מערבה ואטוטו לאזור תעשיה שוהם. מגיעים לנקודה שהיא למעשה המחסנים של סל"א ( מי שנוסע על כביש 6 דרום יודע ). פה זה נק' הסיום של מקצה ה 54 ק"מ. יש פה הפנינג לא קטן עם מוזיקה וכו'. פרדי נשכב על הכביש, שם את הראש על אבן השפה ונח קצת.

מקטע 7: אזור התעשייה שוהם למצפה מודיעים: יצאנו. פרדי אומר שהוא מרגיש יותר טוב וירד לו קצת הלחץ מהריאות. אני שמח לשמוע. רמי מדווח שאנחנו בפיגור בזמנים. אין מה לעשות פרדי כרגע לא במיטבו ואי אפשר לרוץ יותר מהר. השביל נראה לי מוכר. אני נזכר שרצנו פה ב"סאקוני מודיעין טרייל" ב 2/2014 ויצאנו מהחנות של סאקוני בשוהם. מתחילים בטיפוס חזק. אני רצתי אז 22 ק"מ ופרדי הגיבור את המקצה של ה 50 ( ועם ההתברברות שלו זה יצא משהו כמו 56 ק"מ). אני נזכר גם שזאת הריצה בה הכרתי את גלית נווה - איך שהזמן עובר..... אני מזכיר לפרדי שפה רצנו. הוא זוכר משהו...
מגיעים לשיא גובה ומתחילים לרדת. אחרי כמה דקות אני מבחין בצד במישהו מקיא, עומד לידו מישהו. אני שואל אם אפשר לעזור והם אומרים לא. אני לא יודע להבחין האם אלה רצי אולטרה או שליחים- חושב ששליחים. ממשיכים לרוץ, האזור יפהפה, גם בחושך. רמי ויאיר יותר קדימה, אני עם פרדי מאחור, פוגשים צוותים של חיילים באימוני לילה שהולכים מולנו, אני מסיט את האור של הפנס למטה כדי לא לסנוור אותם. מעניין מה הם חושבים עלינו אבל אני לא הייתי מוכן עכשיו ללבוש את הבגדים הארוכים והמאובקים שלהם עם האפודים והקסדות בחום הנוראי הזה גם אם הייתי צריך ללכת עוד 200 ק"מ.
מידי פעם פרדי לוגם ממני מים. כנראה הוא גמר את כל המים. לא שאכפת לי, יש לי המון. ממשיכים, אני קצת נותן קדימה ובסופו של דבר מגיע למצפה מודיעים.
פה זה כבר ציביליזציה שמזכירה מירוץ שליחים. המון מכוניות, המון אנשים, חבורות חבורות של אנשים מעבירים חוויות ומתרגשים. זה נחמד, מזכיר לי את "הר לעמק". מה שאני לא מבין זה מאיפה כולם צצו פתאום? לא זכור לי שעקפו אותנו כל כך הרבה אנשים בדרך. ניר הגאון חונה ממש מול התחנה כך שאני לא צריך ללכת לשום מקום. פוגש את חברי וקולגה ב Runway ניר גולדשטיין, הוא נראה טוב למרות שהוא טוען שתפוסים לו קצת שרירים ( סיים שלישי בקטגוריה שלו). אחרי כמה דקות פרדי מגיע, הוא גמור....נשכב ליד האוטו על העפר ומבקש ממני שאשפוך לו מים קרים על הראש. אני שופך עליו אבל מבקש ממנו לזוז קצת לאספלט כי יצרנו ביצה ולא נעים לשכב בבוץ. פרדי מנסה להתקדם ובמכה אחת ננעלת לו רגל שמאל. הוא צועק מכאבים ואני קופץ עליו ומנסה לדחוף לו את אצבעות כף הרגל למעלה. משתלטים על זה ומרימים אותו על הרגליים. בחורה נחמדה מקבוצה של רצות שליחים, היא רופאה או אחות באה להסתכל עליו. היא אומרת לו שלדעתה הוא צריך לפרוש. מתיזה לו ספריי פרסקינדול על השרירים. אנחנו נותנים לו לשתות מים ואחרי כמה דקות הוא מקיא את הנשמה.אני מכיר את הסימפטומים, תמיד היה קורה לי בימים ראשונים של מילואים, חם מדי ואני לא שותה מספיק וגם לא מסתגל לחום.
פרדי מחליט להמשיך. אני סוחב לו את כל הציוד, ניר מכין לו סנדוויץ' וג'לים ויוצאים.

מקטע 8 : מצפה מודיעים לישפרו סנטר. יוצאים, פרדי מוריד את החולצה ונותן לגוף להתאורר. אני מכריח אותו לאכול את הפיתה. הוא חייב להכניס משהו לבטן, אחרי מאבק קל הוא משתכנע אבל אוכל ממש מעט. תמיד אחרי שאני מקיא אני מרגיש יותר טוב, כאילו איזה מועקה גדולה יורדת מהגוף. אני מקווה שפרדי מרגיש ככה גם כן. הרבה ריצה לא היה בקטע הזה. בסופו של דבר הגענו לישפרו סנטר. השעה 00:40 בקירוב . אנחנו בשעה וחצי פיגור לערך מהתוכנית המקורית אבל לא ממש אכפת לי, אני דואג לפרדי. ישפרו סנטר היתה תחנת האמצע ונק' הזינוק של רצי ה 70 . שם אנחנו פוגשים את שאר החברים , ענבל, טל, אורי, אבי ליפשיץ ואת אנט ואמיר של טל. המון המולה, המון אנשים. אני מתיישב ומבקש מנה חמה. פרדי נשכב ומכריז " זהו, אני פורש" . זאת בשבילי מכה מוראלית מאוד חזקה שכן ברור לי שאני ופרדי ביחד באש ובמים ואם הוא פורש אז מה הטעם שלי להמשיך לבד? קרן גולדבלט באה לבקר את פרדי, רואה אותו ומיד מזעיקה פרמדיק שיבדוק אותו. בא פרמדיק ומחליט על פינוי. אני יושב שבור בכיסא. לידי יושב יאיר ישראל עם 3 מבניו. תענוג של ילדים איך הם מטפלים בו ודואגים לו. פשוט מחמם את הלב. פרדי קם וניגש אלי ומשביע אותי שלא לפרוש , הילדים של יאיר מבקשים ממני ללוות אותו כדי שלא ירוץ לבד בלילה. לאט לאט אני מחדיר לראש שאני ממשיך. מתחיל להתארגן, מנקה קצת את האבק מהרגליים ומעסה אותן עם משחה סינית שטל נתן לי. משחה מצויינת. אני מעסה ארוכות את הרגליים, מעמיס ציוד, אוכל על תיק הריצה שלי. כעיקרון, מהנקודה הזאת ואילך הליווי אסור ואיני יודע מתי אראה את מכונית הליווי בפעם הבאה. רמי יצא עם ההזנקה של ה 70 ק"מ והוא ירוץ עם ענבל אורי וטל. אני לא רציתי להצטרף. לא רציתי להאט אותם. יוצאים....

מקטע 9 : ישפרו סנטר לכרמי יוסף. פה בא היתרון העצום של ריצות ההכנה. האזור אינו זר לי, זוכר כל פניה ולמרות שהשילוט בסה"כ מצויין זה עוזר כשמכירים את המסלול , יודעים מה צופן המסלול אחרי כל פינה. יאיר רץ עם מקלות נורדיים ועליו זה נראה קליל. הוא מסביר שהיתרון הוא שנורא קשה ליפול איתם וזה יתרון בלילה כאשר העירנות קצת יורדת. המסלול בסה"כ עובר מהר אלא שבנוסף לשלפוחית שלרגע לא מפסיקה לכאוב מתווסף לי כאב נוסף בעקב של כף הרגל. אני מניח שגם שם מתפתחת שלפוחית.
טעות של טירון שעשיתי זה שהנעליים ( הספייר) איתם אני רץ עכשיו הן חדשות לגמרי. רצתי איתן רק פעם אחת שבוע לפני. אלה הן ה Salomom speedcross 3 נעל נהדרת שאני מכיר היטב אולם אלה חדשות לגמרי ובריצת הבכורה הן לא היו נוחות לגמרי. לפיכך החלטתי שלמירוץ במידה ואצטרך לרוץ איתן ארוץ בלי מדרסים(כך הנעל תהיה רחבה יותר) ולפיכך את המדרסים השארתי בבית.
ניחא, נצטרך להתמודד גם עם זה. מגיעים לכרמי יוסף. הבנים של יאיר מחכים לו ומתפלאים שעשינו זאת כל כך מהר. הם אומרים לי שאני נראה טוב יותר ממה שנראיתי בישפרו סנטר וזה מעודד אותי. כמה דקות להדבקת פלסטרים על העקב. זה לא פשוט לשבת על כיסא ולהתחיל לחלוץ נעליים אחרי 84 ק"מ אבל אני מתגבר על זה לא רע ואנחנו יוצאים לדרך.

מקטע 10: כרמי יוסף למצפה הראל. מתחילים בירידה חזקה בתוך היער. אני נזכר בריצת ההכנה שגם אז הלילה היה חם באופן מפתיע ובכלל מזג האויר משוגע. כשיורדים לעמק קריר יותר וכשמטפסים למעלה חם בטירוף. אין בריזה רק רוח חמה. אני נזכר בוובינר שלפני המירוץ שקרן אמרה שצריך לדאוג למשהו חם כי בהרי ירושלים תמיד קר בלילה. נו, טוב, אף אחד לא ציפה לטירוף הזה. אנחנו רצים במישור ובירידות ועוברים להליכה מהירה בעליות. פה ושם עוקפים אותנו רצי שליחים וזורקים מילה טובה. פוגשים את גלעד קראוז. הוא עוקף אותנו בקלילות. הוא מספר לי שפרדי בקפלן. שאר המסלול עובר בלי בעיות מיוחדות. מגיעים למצפה הראל. אני פוגש את ניר ומתעדכן על מצבו של פרדי . חושבים שיש לו משהו בלב והוא במיון לב או משהו דומה ב"קפלן". אני מצליח להשיג אותו בטלפון והוא מרגיע אותי ומעודד אותי.
יוצאים...

מקטע 11: מצפה הראל לאשתאול. יורדים ממצפה הראל בריצה קלה ומתחברים לדרך בורמה. מתחילים טיפוס ארוך ואיטי. כמה רצים עוברים אותנו בריצה קלילה בעלייה הלא פשוטה הזאת ואני נחמץ מקנאה על הקלילות שלהם ועל הסרבול שלי אבל אני אחרי 90+ קילומטרים והם לא. עוד מעט השחר עולה. אני קצת יותר איטי ממה שחשבתי אבל בסביבה. העליה עושה רושם שלא רוצה להיגמר וכשנגמרת אחת באה מיד אחת אחריה. כף רגל ימין שלי סחוטה לגמרי ובאופן טבעי המאמץ עובר יותר לכף רגל שמאל. הרקמה הרכה שבקדמת כף רגל שמאל מתחילה להכאיב גם כן אבל שם לשמחתי לא מתפתחת שלפוחית. השחר עולה , אנחנו לא זקוקים לפנסים יותר. יאיר קצת מקדימה ומדי פעם הוא מסתכל אחורה לראות אם אני עוד חי. קילומטר אחרון עד לתחנה, הירידה מתחילה. אני רץ, בקושי רב אבל רץ. מגיעים. ניר מחכה לי שם. יאיר חובר לבנים שלו. הוא אומר שיש לי הפתעה באוטו אבל קודם אני הולך לעמדה של מרת"א שכיבדו אותנו בלאפות. אבל לאפות שעמדו בחוץ כל הלילה כבר יבשות ואני לא מצליח לבלוע. אני מבקש מניר מנה חמה והולך לאוטו. רמי שם. יש לו גם שלפוחית ברגל וזה האט אותו. אני נותן לו פלסטר ותוך כדי שם פלסטר אחרון על העקב. מנצל את ההזדמנות לחלוץ קצת נעליים ומתמוטט בכיסא. אני כל כך עייף. 06:00. ער כבר 23 שעות ורץ כבר 17. 100 קילומטר אחרינו. 100 קילומטר ב 17 שעות בחום הזה, אחרי שכבר הייתי פגר ואח"כ כל הסיפור עם פרדי נראה לי במבט לאחור כלא רע בסה"כ. עוד 44 לסיום ו 8 שעות. נראה אפשרי. ניר אומר שבסה"כ הקצב שלנו בלילה היה טוב ואנחנו אפילו יכולים להדביק את הפער אם נשמור על קצב כזה אבל אני רוצה רק לעצום את העיניים. ניר אומר לי לנמנם קצת ושהוא יעיר אותי בעוד 15 דקות. עצמתי את העיניים רק בשביל להתעורר אחרי 15 דקות. אני קצת יותר עירני אבל הרגליים בוערות. אני לא יודע איך אני יכול להמשיך. שוב מעסה את הרגליים עם המשחה של טל. ניר גוער בי ומבטיח שכשאני אתחיל ללכת הכל יתחמם ויכנס לקצב. איכשהו משחיל את הנעליים לרגליים בכאבי תופת ומתחיל לנוע.

מקטע 12: אשתאול לרמת רזיאל.
רמי רץ בקלילות שלא תאמן כאילו הרגע הוא התחיל את המירוץ, יאיר אחריו ואני מדדה בסוף. עוברים את הכביש הראשי ונכנסים לשטח, חולפים על פני יקב פלאם בדרך ליער הקדושים עוברים בשער הכניסה - הקשת המרשימה שבו חקוקות שמות הקהילות שתרמו את העצים ושבזכותן קיים היער ונערך לטיפוס. אני לבד, רמי ויאיר נעלמו רוכבי אופניים ראשונים כבר מתחילים לדווש במרץ בעליות. ולמרות השעה המוקדמת יחסית כבר חם מאוד. אין שום קרירות כי לא היה קריר בלילה. אני מחליט להוריד חולצה וממילא אף אחד לא רואה אותי. עליה מאוד תלולה ולמעשה פה מתחיל החלק הקשה של המירוץ שכן מכאן ואילך הרוב הוא במגמת עליה. מרתון שלם במגמת עליה. אני מטפס במרץ ובכלל יותר קל לי משום מה לטפס מאשר ללכת במישור או בירידה, הכוונה מבחינת הכאבים בכפות הרגליים. אני משתדל שלא לחשוב על הכאבים ונזכר בציטוט מתוך הספר של הרוקי מורקמי " על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" שאומר שהכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל נתון לבחירה. ואני בוחר שלא לסבול כי אני יודע שאני לקראת הסוף והרוב כבר מאחורי והבטחתי לפרדי ואני חושב על שלמה( חבר יקר ואני לא אפרט) ועל מה שהוא עובר ובכלל שאין לי זכות להתלונן כי עשיתי זאת מבחירה. ממשיך והעליה המזורגגת הזאת לא נגמרת. בריצת ההכנה התפעלנו מהנוף מהמדהים. עכשיו אני לא מתפעל מכלום.....
אחרי נצח מגיע לרמת רזיאל. נדמה לי שכפות הרגליים שלי הם סטייקים מדממים. יאיר מחכה לי. צונח בכיסא ושותה המון קולה. ניר אומר שהוא מופתע שעשיתי זאת כל כך מהר. אני מנסה להחליף נעליים אבל מהר מותר על הרעיון אבל לוקח את המדרסים מהנעליים הישנות ודוחף לשלי. חייב להרגיש עוד קצת רכות משהו שיקל קצת על הכאבים. יוצאים....

מקטע 13: רמת רזיאל לקיבוץ צובה. ממש צולע. יאיר רץ בירידה ואני לא מסוגל. מנסה אבל אחרי כמה מטרים מפסיק. ההליכה בירידה הורגת אותי. חום מטורף!!! שמח שלקחתי הפעם את תיק הריצה כי אני לא מפסיק לשתות ולהרטיב את הפנים. כל כך חם לי שאני אפילו לא מסוגל לשים את הכובע על הראש. השמש חורכת. אין טיפת צל ומלא ברחשים מתעופפים ונדבקים לזיעה. עולה יורד, עולה יורד ובסוף מתחיל את הטיפוס שנראה כאילו אין לו סוף לגבעת יערים. ממש לא נגמר. עוברים אותי מלא רוכבי אופניים וכמה מהם ממש מביטים בי בחמלה וכמעט אף אחד לא מעודד. יש לי תאוריה על רוכבי אופניים שהסנוביות שלהם עולה ביחס ישר ככל שהאופניים שלהם יותר יקרוים. כנראה שהם לא סופרים את ההולכים על שניים. אחרי זמן שנראה כמו נצח אני מגיע לצומת של גבעת יערים. יש שם מעין פינת זכרון עם גזיבו וברזייה. כל רוכבי האופניים יושבים שם ואני צריך לדלג מעל האופניים כדי להגיע לברזייה. אף אחד לא טורח לפנות לי דרך. הם כנראה עייפים. רכבו שעה או משהו כזה ואין להם כוח לזוז. אני מתעכב שם. מתענג על המים ששוטפים לי את הראש. מרטיב טוב טוב את הכובע. מבנה התעשייה הדי מכוער של קיבוץ צובה בולט ומסמן לי שהתחנה ממש קרובה. יאללה לדרך. דרך הגפנים והגענו לצובה. הפתעה!!! מוטי קלינגר וסער אשתו של רמי מחכים לי שם ומקבלים אותי בקריאות עידוד. איזה כייף. כבר עושה מצב רוח יותר טוב. אני צונח בכיסא (מן הרגל של לצנוח בכיסא) ומבקש קולה ובירה שחורה. שותה בלי סוף. סער ומוטי מפחדים שאני הולך לקבל כאב בטן. אבל הבטן שלי בשלב זה עשוייה מבטון. אני אוכל משהו ונח קצת. פתאום צצים מולי אורית שצברג דנן ויעקב רחימי. איזו הפתעה. רחימי התחיל אתמול ב 16:00 ואורית זינקה מישפרו סנטר. רחימי נראה גמור. מוטי מציע לו לשתות ויעקב שותה בירה שחורה ופתאום הוא קם ומתחיל להקיא, אבל כמויות מטורפות. בחיים לא ראיתי מישהו מקיא כל כך הרבה. ממש מפחיד. אורית אומרת שהוא הקיא המון במהלך המירוץ. כנראה גם הוא מיובש. אבל הם רוצים להמשיך. אני רוצה להמשיך. 09:30 ו 4.5 שעות לסיום וקצת פחות משלושים קילומטר. יוצא לפני כולם.

מקטע 14: קיבוץ צובה לאבן ספיר: הקטע שמוגדר כקשה ביותר בכל המירוץ ולא בגלל העליות הקשות אלא בגלל הירידה של הסטף. יאיר משיג אותי אחרי כמה דקות ואנחנו הולכים במרץ. גם הוא כבר לא חושב על לרוץ. החום בלתי נתפס מבחינתי אבל יש קטעים קצת מוצלים וזה טוב. יוצאים לכביש ועוברים לצד השני. זה קצת מסוכן. יש תנועת כלי רכב ואנחנו לא יכולים לזוז בזריזות. המקום לא מיועד להולכי רגל ואין מעבר חצייה או משהו. הצלחנו ואנחנו בכניסה לגן הסטף. מתחילים לרדת. השרירים מסרבים לקבל את התנועה הזאת של הירידה. במשך 120 ק"מ הם התרגלו לדחוף ועכשיו הם צריכים לבלום. זה לא פשוט. יאיר המלאך מציע לי את אחד מהמקלות הנורדיים שלו. "תשען עליו" הוא מייעץ ואכן זה מקל במקצת ובמיוחד נותן תחושה של בטחון כשאתה שולח משהו קדימה ויכול להישען עליו. מגיעים לסטף, החלק הקשה עוד לפנינו.יש שם ברזייה עם מים קרים. אני מתעכב עליה ארוכות ומפנטז שאני נשכב כאן ושמישהו יבוא לאסוף אותי אח"כ. רחימי ואורית חולפים על פנינו. מלווה אותם גיא גולדבלט הבן של קרן. אוקיי.....המדרגות. אוי המדרגות.....זה נראה נצחי, אינסופי ובעיקר מצחיק. כנראה שמי שלא ראה אותי יורד את המדרגות של הסטף לא ראה מחזה מצחיק מימיו. כפות הרגליים שלי כל כך כואבות שזה כבר מעבר לכאב. אני כבר לא יכול לתאר לי מה הולך שם.סופסוף הירידה נגמרת. יאיר מחכה לי ואנו פונים שמאלה ומתחילים לצעוד בשביל. אוטוטו הקטע נגמר. רק עוד מאמץ קטן. אחרי כשני קילומטרים מגיעים לנק' בה נכנסים ליער ולערוץ הנחל ומתחילים לטפס. רחימי ואורית יושבים שם ולידם עומד גיא גולדבלט. הוא מבקש לומר לנו משהו ומודיע שבשל עומס החום הכבד הוחלט לחדול את המירוץ בשעה 11:00 ותחנת אבן ספיר אליה נגיע מיד היא התחנה האחרונה. אני ברגשות מעורבים אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בנדון. זה לא המירוץ שלי ואני לא מחליט לגביו דבר ונותר לי לקבל את רוע הגזירה, מה גם שזה בסה"כ מירוץ, משהו שעושים בשביל הכיף ואין טעם לסכן חיים למענו. ובכל אופן נותרת תחושה קלה של החמצה. הגעתי כל כך קרוב....... ועברתי 124 ק"מ. נותרו עוד 2 תחנות, 3 שעות לזמן הרשמי ו 20 קילומטר. האם הייתי עושה את זה ? ואילולא השלפוחיות המטופשות הייתי יכול לרוץ ולבטח הייתי מגיע לתחנה הזאת הרבה לפני. המון מחשבות ומצד שני תחושת סיפוק עצומה. אף פעם לא רצתי למרחק הזה והוכחתי נחישות והתמדה וכח רצון ויכולת להתגבר על משברים ומכשולים. מעין מסע התבגרות לילד הנצחי.
הגבים שבריצת ההכנה היו מלאי מים יבשים וחרבים עכשיו וזה עצוב כי הייתי שמח לטבול קצת את הרגליים במים ולקרר אותן קצת. עוד מאמץ קטן ואחרון ואנחנו באבן ספיר. בית חולים הדסה בולט במלוא כיעורו כמו שומה ענקית על לחיו של ההר. יאללה אבן ספיר. ניר, מוטי וסער כבר מחכים לי שם ואיתם הפתעה! גם רמי. הייתי בטוח שהוא כבר הרבה יותר קדימה אבל כנראה גם הוא האט בסוף. אבל לארוך כל הדרך הוא נתן ריצה מדהימה ואין לי ספק שלולא פרדי ואני שהאטנו אותו כל אחד בתורו הוא היה מסיים בזמן מצוין. אני מניח שיש לנו חשבון פתוח עם המסלול והנקמה תגיע במוקדם או במאוחר
דבר ראשון אני מוריד נעליים ועובר לסנדלים. לשמחתי כפות הרגליים שלי לא מדממות אלא רק נפוחות במידה מבהילה. אורית ורחימי שוקלים האם להמשיך בכל זאת למרות שהמירוץ הופסק. לי זה הספיק. אם לא היה לי כל כך כואב ברגליים אולי הייתי שוקל אבל השלמתי עם זה שלא.
מתארגנים ונוסעים לנק' הסיום במתחם התחנה להיפגש עם החברה.

סיכום :
פרדי נשאר מאושפז לאורך כל סוף השבוע ולבסוף שוחרר עם חותמת "בריא". תודה לאל. מסתבר שזאת היתה רק התייבשות שגרמה לאי סדרים ב א.ק.ג
הרגליים שלי התנפחו לממדי ענק במהלך סוף השבוע והנפיחות לא ירדה. אנדראה בת קבוצתי שהיא   אחות הביאה לי משחה אנטיביוטית והורתה לי לעשות אמבטיות פולידין כמה פעמים ביום. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה והיום מקץ שבועיים הרגליים כמו חדשות.
משטר התזונה וכדורי המלח למיניהם הוכיח את עצמו עבורי. לא קרה לי פעם אחת ששריר נתפס או   שקיבלתי איתות מסויים משריר. כמובן שהשרירים היו קצת מכווצים בסוף אבל זה נורמלי אחרי מרחק כזה.
תוכנית האימונים הוכיחה עצמה. פחות אימונים מבעבר אבל יותר אימונים ייעודיים. חשוב למצוא את       המינון הנכון ולתת לגוף גם את המנוחה שלו ובמיוחד נכון עבור מישהו שלא בא לקחת פודיום אלה לסיים   את המירוץ
Always expect the unexpected
לעולם לא לזלזל יותר במעברי מים . תמיד לדאוג לשקיות רזרביות.
אולטרה כנראה בסופו של דבר צריך לרוץ לבד. פרדי אמר לי שהוא הרגיש לא טוב עם זה שהוא ניסה לדחוק בי לרוץ כשלא יכולתי. יכול להיות שהוא צודק ומצד שני אני שמח שהוא לא נטש אותי שם למרות שהפצרתי בו להמשיך. אבל בכללי ואולי בגלל המרחק ובשונה מריצות קצרות יותר, אולטרה זה מירוץ אינדבידואלי. אי אפשר להיות בהרמוניה קבוצתית למרחק כזה.
נחתי במשך 10 ימים, נתתי לשלפוחיות להחלים ולשרירים קצת להירגע. אחרי 10 ימים יצאתי עם פרדי לבדיקת מערכות. רצנו 5 ק"מ. היה חמסין ולמרות שרצנו ב 19:00 היה קשה מאוד. פה ושם הרגשתי שהרגליים עוד לא ב Fine tuning.
אתמול יצאתי לריצה קצת יוצר ארוכה עם גלית וכבר הרגיש יותר טוב.
לאט לאט , אין מה למהר. סובב עמק רק עוד חצי שנה.

יום שבת, 12 בינואר 2013

המרתון השני שלי

שלום חברים ,
בזמן האחרון אני ממעט לכתוב בעיקר עקב מגבלות זמן ואולי גם עקב חסרונו של הדחף לכתוב.
אבל, כשקורים לי ארועים מיוחדים, אני מרגיש צורך להעלותם על הכתב לשם הזכרון.
הפעם אכתוב על מרתון טבריה ה 36 אשר התקיים ב 10/1/2013 . זוהי ריצת המרתון השניה בחיי.
בשבילי מרתון טבריה הוא בעל חשיבות מיוחדת שכן כפי שכבר סיפרתי בפוסט קודם אני מטבריה במקור ויש בזה מעין סגירת מעגל בשבילי, אותו ילד שמנמן ובלתי ספורטיבי בעליל עומד באתגר אשר לכל הדעות נחשב לאחד הקשים בעולם.
למרתון נרשמתי מיד לאחר שנפתחה ההרשמה ולדעתי הייתי נרשם מס' 40 ומשהו. לא חשבתי פעמיים למרות שבאותה התקופה התאמנתי לאולטרא מרתון "סובב עמק" ולא העליתי בדעתי שאולי מדובר בסמיכות קרובה מדי של הארועים מבחינת מנוחה והתאוששות הגוף. ובאמת חטפתי קצת על הראש מפנו בנושא. והוא צודק כמובן, כי הוא בעל נסיון, הוא רוצה את טובתי וגם דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
הדחקתי קצת, סיימתי את הסובב, נחתי כשבוע שבועיים וחזרתי להתאמן עם הקבוצה כרגיל. אלא שאז נוצרו בקבוצה שלנו 2 תתי קבוצות : אלה שמתאמנים לאיזושהי משימה מטורפת באלפים( 4trail) ומתאמני מרתון טבריה שכללה חבורה די עליזה ומגובשת. הרגשתי צביטה בלב. הרי אני רשום למרתון טבריה והחברה האלה רצים כל שבת ונהנים. ומה איתי???
הצטרפתי לריצת השבת. החברה כבר רצו 23 ק"מ בארוכה. היה לי קצת משונה בהתחלה לרוץ את כל הדרך ללא הפסקות ובקצב די גבוה, אני הרי רגיל לקצב האולטרא עם הפסקות השתיה והאוכל. בדרך שוחחתי קצת עם פנו. הוא המליץ לי        ( בצדק מבחינתו) לקחת אתגר קצת מרוחק יותר. באותו הזמן חשבתי לרוץ אולי אולטרא בטרייל הגולן לקראת סוף מרץ. הכל התאים מבחינת ההתאוששות והמנוחה אבל אני כ"כ נהניתי לרוץ עם החבר'ה וגם עשיתי חשבון מה יותר שווה? להתאמן דצבמר - מרץ בחורף, בקור, לבד או לרוץ עם חבורה נפלאה של אנשים מידי שבת?
בסוף הריצה גמלה בי ההחלטה והודעתי לפנו שאני נשאר בתוכנית המקורית.
כבר רבות סופר ודובר על כוחה של קבוצה אבל זה כל פעם מפתיע אותי מחדש. חבורה של אנשים שמה שמאחד אותם היא אהבת הריצה, ששמים את האגו ואת יצר התחרותיות אשר טבוע בנו מלידה בצד ופשוט נהנים משבת לשבת. נוצרה גם מסורת של פריסה לאחר ריצה ומדי שבוע הרף נסק לגבהים חדשים.
אחת החוויות המדהימות שהיו לי היתה בריצה בשבוע שאחרי. רצנו 25 ק"מ ורוב הריצה ירד עלינו גשם זלעפות ואנחנו רצים בגשם, רטובים עד לשד עצמותינו ונהנים מכל רגע. בסוף הריצה התייבשנו קצת ואכלנו ארוחת בוקר נפלאה שהכין עבורנו גילי.
כך חלפו להם השבועות. עפ"י תוכנית האימונים המקורית היינו אמורים לבצע 4 ריצות בשבוע. אני הרגשתי שאני די מספיק בכושר ובכדי לא לאמץ את הגוף כ"כ הסתפקתי רק ב 3 ריצות שבועיות. הפעם ובניגוד לאימונים ל"סובב" לא כאב לי כלום  וכלום לא נתפס לי. הדבר היחידי שקצת כן הציק לי הוא כאב ישן בהמסטרינג למעלה למעלה בתחילת הישבן. זה משהו שאני חי איתו בשלום כבר כמעט שנה.
התמזל מזלנו ומשפחתה של אשתי שלחה לנו כרטיסי טיסה לביקור בשוודיה לתקופת החגים וכך באיבחה אחת מצאתי את עצמי עובר למציאות אחרת. הספקתי לרוץ עם הקבוצה את הריצה שלפני הריצה המסכמת( 34 ק"מ). הריצה התקיימה בטבריה על המסלולל של המרתון. אני לא יודע איזה ג'וק נכנס בי בריצה הזאת אבל הרגשתי שאני חייב לבדוק את עצמי ומגבלותי. אני לא רץ מהיר במיוחד וגם לא קליל במיוחד ובד"כ תוצאה פחות מעניינת אותי מאשר לסיים אתגר אבל משהו הפעם...
וכך מצאתי את עצמי בסיום הריצה הארוכה המהירה בחיי עם 2 תובנות :
1. במרתון אצטרך לרוץ בקצב איטי יותר כי לא אוכל לעמוד בקצב הזה עוד 8 ק"מ .
2. ריצה מהירה גורמת לפציעות.
הכאב בהמסטרינג מאוד החריף לאחר מכן ולמעשה היה קשה לי ללכת.
קבעתי פגישה דחופה עם משה (המכאיב) ברטר. הוא קבע שמדובר גם בדלקת ( כנראה עקב המאמץ של ריצה מהירה) וגם בפציעה ישנה באותו המוקד. נתן טיפול ראשוני אבל גם קבע כי אצטרך לבוא אליו להמשך טיפולים ( מומלץ למזוכיסטים).
נסענו לשוודיה. חוויה מדהימה אשר אולי עוד אכתוב עליה. יומיים אחרי שהגעתי יצאתי לריצת גישוש ראשונה. 4- מעלות והמון שלג. התלבשתי טוב ויצאתי לרוץ. היה לי חם. כפפות פליז וכובע פליז גרמו לי להזיע אבל הרגליים קפאו. היה המון שלג והנעליים נרטבו וחדרו מים לגרביים. לקח לי  זמן להפשיר אותם. הבנתי כי לא אוכל לרוץ את הארוכה אשר תוכננה (36 ק"מ) ואצטרך להסתפק בריצות קצרות יותר. הקפדתי לרוץ 3 פעמים בשבוע אולם אופי הריצות היה קצת שונה בגלל תוואי הדרך. מה שכן, רצתי על כביש וזאת היתה הכנה טובה לריצת הכביש במרתון.
כמה תובנות על ריצה במזג אויר קר מאוד. כמובן שיש להתלבש בהתאם אולם לא יותר מדי. אני מטבעי מתחמם מהר ולא סובל לרוץ כשחם. האויר צח ונקי ומכאיב קצת בפעמים הראשונות ששואפים אותו. אם יורד שלג , זה לא נעים כשהשלג נכנס לעיניים - יש לרוץ עם כובע. אם יש קרח זה מאוד מסוכן ויש לרוץ עם התקן מיוחד ולא מסתכנים בשבירת כל מיני איברים בגוף. אם רצים ממש ארוכות יש לרוץ עם מים למרות שתמיד אפשר לקחת קצת שלג ולהרטיב את הגרון ( יש להימנע מלאכול את השלג הצהוב או החום - משהו שכלב לפעמים משאיר), למרות שיש מצב שהמים יקפאו בבקבוק תוך כדי ריצה. אם רצים ב 4- ונושבת גם רוח זה מרגיש חיש מהר כמו 10- וזה כבר ממש לא נעים. ואחרון חביב, אם לוקחים ג'לים עדיף להצמיד אותם לגוף כי זה לא נעים להוציא ג'ל מהכיס ולגלות שהוא קפא.
חזרנו לארץ , עוד 4 ימים המרתון. נחתנו ישר לסערה הגדולה. קצת קשה להסתגל לבתים הקרים של הארץ לעומת הבתים המוסקים של שוודיה ובמיוחד בבית ישן כמו שלי אבל אין ברירה.רץ ריצות קצרות בלבד כדי לשמור על השרירם גמישים וחמים. אין בי התרגשות עדיין.
יומיים לפני המרתון אנחנו נוסעים לאסוף את הערכות. אני אוהב את הרגע הזה. מבחינתי הפסטיבל מתחיל.
בערב שלפני המרתון אנחנו נאספים אצל גילי לארוחת פסטה. כמעט כולם מגיעים. מזג האויר לאורך כל השבוע היה סיוט. הסערה הכתה בכל עוזה. נחל האיילון עלה על גדותיו , בבת חפר הוצפו מעל 100 בתים, שלג החל לרדת במקומות הגבוהים  ביוקנעם היה קר מאוד. ירד גשם והיתה רוח חזקה. לא יכולתי שלא לחשוב על מחר. שוחחנו על כך בארוחה. הוחלט כי אם כך יהיה מזג האויר נצטרך לרוץ עם חליפות רוח ולהתלבש היטב. חזרתי הביתה והכנתי את התיק. חולצה ארוכה, מכנסיים קצרים, חליפת רוח, כובע, כפפות, Buff, ג'לים, כדורי מלח, משחה לתינוקות, בגדים להחלפה.
הבוקר הגיע, אני מכין סנדביצ'ים לחבר'ה. עוד מעט שלמה יבוא לאסוף אותי .
נוסעים במכונית הישנה אל תוך הבוקר הרטוב. להפתעתנו הרוח פסקה והשמים בהירים. אני מחייך בסיפוק. נראה כי אלוהי המרתון לצידנו היום ומזג האויר יהיה נעים.
מגיעים לכניסה לטבריה, הראות מדהימה והמראה של צפת כולה מושלגת ממש עוצר נשימה.מתקשרים לפרדי. פנו ופרדי משמשים כנותני הקצב ( פייסרים) של 4:45  וכחלק מהעניין הם קיבלו חדר בבית מלון. פדיחה קטנה נרשמת כשאני בטוח שהם בפלאזה. עולים לחדר ואני דופק על הדלק בכל עוז וצועק" רום סרוויס" רק בשביל לגלות שפותח לי את הדלת אדם ישנוני שלא מבין מה אני רוצה ממנו ב 6:45 . אני מתנצל אבל מתפוצץ מצחוק, פורק קצת לחץ. מגיעים למלון הנכון ועולים לחדר הקטן. פנו, פרדי, אשר, תמיר, שלמה ואנוכי. תיכף יצטרפו אייל ואחריו אבי ולי-ים , טל וגילי. הרבה אנשים על חדר כזה קטן. נזרקים על המיטות ובכל מקום פנוי ומפטפטים ומתחילים להתארגן.
מחליטים כי אין צורך בחליפות הרוח. מזג האויר יהיה נאה אבל קר. מקסימום נלבש עוד חולצה אותה נזרוק אח"כ. שותים עוד קפה ואוכלים עוד סנדווי'ץ. אשר לא מפסיק להצחיק אותנו. אני טוען כי אם הוא לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו  אדם מיוחד . אני אוהב אותו מאוד.
הרגע מתקרב. אנחנו יורדים ללובי לספוג עוד קצת אוירה. פיפי אחרון ויוצאים החוצה. כשלא נושבת הרוח אז די נעים. אני מציע לשלמה לעמוד כמה שיותר קרוב לקו הזינוק. זה לא משנה מבחינת הזמנים אבל נותן יתרון שאתה לא תקוע אי שם מאחור ומחכה עד שתוכל לזוז. אנחנו עומדים ממש אחרי הקנייתים. עוד 5 דקות ....
2 דקות לזינוק נוחתת עלי חולצה מנדפת. אני מחפש למי היא שייכת אבל זה חסר משמעות. מי שזרק אותה החליט כנראה שיהיה לו חם מדי והוא נפטר ממנה בדרך מקורית. אני קושר אותה לעמוד חשמל. עוד קצת ברברת של המארגנים ויריית הזינוק. לוחץ על הכפתור בשעון ומתחיל לרוץ.
אחרי 20 מטר שלמה נעלם לי מהעיניים. נתן גז ונעלם...אני כל הזמן מסתכל בשעון לבדוק את הקצב, לא לרוץ מהר מדי. קצב של 6:10 מתאים לי עד לנק' החצי שם אני מתכנן להגביר קצת . רץ לבד, שם את המיקס שיוהנה הכינה לי של טראנס קצבי ומונוטוני , בדיוק מה שאני צריך. אחת הפעמים הבודדות שרצתי עם מוזיקה אבל אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה עם קצב. נהנה מהנוף ונהנה להסתכל על הרצים שעוקפים אותי. הנה זה והנה ההוא , נועה פורת במרתון ראשון עוקפת אותי ( עשתה תוצאה מצוינת). מאיר אלנקווה עם הכובע הנצחי ( הפעם עם חולצה) , שי שאול ואייל פלזנשטיין עוקפים אותי ומברכים לשלום. היה להם ויכוח אם בתמונה שלי משוודיה שבה אני יושב ערום בשלג אני ערום לגמרי או עם תחתונים. אני עונה והם צוחקים וממשיכים הלאה. פוגש גם את חני קרם ( חבר ותיק מהאייקידו במרתון ראשון ) ואת דבורי רייכהרט.
לוקח ג'ל ראשון אחרי חצי שעה. שוק רגל ימין מרגישה כמו בטון אבל אני כבר מכיר את ההרגשה הזאת במירוצים ויודע שהיא תעבור עם הזמן. לא לחשוב על זה. רק להביט קדימה, ראש זקוף, לנשום עמוק ולשמור על קצב.
בצומת כנרת אני מחליט לקחת את כדור המלח הראשון, מוציא את השקית מהכיס וכולם מתפזרים לי על הכביש. מתחיל לאסוף אותם אחד אחד ומקלל את השלומיאליות שלי. אוכל קצת מהצימוקים של איליה בר זאב שענת נתנה לי ומקווה שמשהו מההילה של איליה ידבק בי.
צמח. מתחיל להרגיש את הרוח. היא מערבית ומכה בנו מהצד וכרגע היא לטובתנו. לא רוצה לחשוב מה יהיה בחזור.
פונים במעגן . 12.5 ק"מ חלפו. עברנו יותר מרבע . עד עכשיו הכל בסדר דופק כמו שעון.
תמיר עוקף אותי , שואל אם ראיתי את שלמה ומתפלא לשמוע שהוא כנראה מקדימה. אשר קצת לפני ותמיר רץ אליו , טופח לו על הכתף. הם מדברים קצת ותמיר פותח מבערים ושועט קדימה. הוא מדהים....
ק"מ 14.26 . ראשון הרצים חולף על פני בדרכו חזרה. עוד קצת יותר מחצי שעה והוא אחרי. לא אנושיים החבר'ה האלה.
תחנת הדלק של קיבוץ האון. שלמה מגיח מהשביל האופניים המקביל לכביש. הוא נראה טוב. אני מנופף לו לשלום וממשיך הלאה. נצמד לבחורה עם חולצה ירוקה ותלתלים יפים. היא רצה בקצב קבוע והיא נחמדה  מתחיל להסתכל על הרצים שבחזור. עוד אין אף אדם לבן באופק. פעם קר ופעם חם. אני מתפלל שתצא השמש ותישאר שם. ראשוני הלבנים חולפים על פנינו ומיד אחריהם ראשוני הרצות. הן יפהפיות בעיני, הקנייתיות והאתיופיות מדלגות כמו איילות ברגליים שריריות וחטובות . חסרות מאמץ לחלוטין. אני מעודד אותן כמו כולם אבל הן לא שומעות. הם נמצאות במקום אחר מבחינת הריכוז.
יאללה, שיגיע כבר החצי. מלא אנשים כבר חולפים על פנינו. אני מעביר את הזמן בלנסות לזהות פרצופים ולהעריך תוך כמה זמן יסיימו עפ"י הקצב. הנה רומן ספיווק, הנה חובב, הנה ההוא וזאת ההיא.
סוף סוף רואה מרחוק את שער החצי. גלעד קראוז והדבוקה שלו חולפים על פני. הוא הפייסר של 4 שעות. ואללה? אני רץ כ"כ מהר ? משהו לא מסתדר לי.
מתחילה לכאוב לי הבטן. יותר מדי ג'לים של GU כנראה עם השילוב של הצימוקים והתמרים עושים את שלהם. אני מחפש מקום להתרוקן. זה עוד לא קרה לי באמצע תחרות  :) . כ 200 מ' לפני שער החצי אני מזהה שביל שנכנס לפרדס. בלי להסס אני חותך לשם רק כדי לגלות שאני לא הראשון ( וכנראה לא האחרון ) שישתמשו במקום הזה. לא מבזבז יותר מדי זמן. זה לא הזמן לקרוא עיתון. חוזר לכביש ועובר את נק' החצי.
סטירת לחי. מה זאת הרוח הזאת? הרוח המערבית שהיתה לנו בגב ובצד לאורך כל הדרך הופכת לרוח פנים חזקה. השמש נעלמה והשמים מתכסים בעננים אפורים ומאיימים. קר מאוד וקשה להתקדם. אני מנסה לא לחשוב על כמה אנרגיות אני מבזבז רק להישאר בקצב. התכנון המקורי היה להגביר קצת מרגע זה ואילך ובמקום זאת אני נלחם להישאר בקצב הקודם וגרוע מכך , הצצות לשעון מראות לי כי הקצב נחלש בהדרגה. 6:20 ואפילו 6:30 לפרקים.
פוגש את אבי ואייל עם לי- ים. הם נראים טוב ותיכף עוברים את נק' החצי.
בק"מ ה 25 אני חולף על פני אבידן אקריב מ"נולדנו לרוץ". אח"כ יתברר לי כי זה המרתון הראשון שלו. הוא לא בחור צעיר בגילו אבל צעיר בנפשו ותמיד מחייך. הפעם הוא לא מחייך. הוא מתאמץ ורואים כי כואב לו. אני ממלמל משהו על הרוח וממשיך. הוא יסיים את המרתון ובעיני הוא אחד הגיבורים של הריצה הזאת. ראיתי אותו בקו הסיום. הוא פרץ בבכי בדיוק כמוני בשנה שעברה. נצחון הרוח על הגוף!!!
אני ממשיך ומקלל, ממשיך ומקלל שנגיע כבר לסיבוב של מעגן. אחרי תחנת הדלק של האון אני מקבל החלטה וחותך ימינה לשביל המקביל. עצי אקליפטוס חסונים לשמאלי. אני מקווה שהם יחסמו לי קצת את הרוח ואכן הם עושים את העבודה קצת. הקצב מתגבר ואני מתחיל לעקוף את אלה שהיו לפני על הכביש.
חובר אלי רץ, לא זוכר את שמו . הוא אמריקאי שחי בגואטמלה, בגואטמלה סיטי, בגובה 2800 מ' שם מזג האויר תמיד נעים לדבריו. מרתון ראשון שלו. הוא ראה אותי חותך הצידה והחליט לבוא בעקבותי . הוא נפעם מהמחסה הטבעי. אנחנו מפטפטים קצת והוא גורם לי לשכוח קצת את העייפות . בקטע הזה בשנה שעברה התחילו להיתפס לי השרירים אחד אחרי השני ופגשתי את הקיר המפורסם. הכל בסדר השנה. הארבע ראשי קצת כואבים ומכווצים אבל זה טבעי. פוגשים על השביל הזה כמה חבר'ה מובסים, מהלכים לאיטם, מדדים. לאחד מהם כתוב על החולצה " המרתון הראשון שלי" וכואב לי הלב שכך יסתיים המרתון הראשון שלו.
פונים ימינה. עוד 12 ומשהו ק"מ וזה נגמר אבל גם די נגמר לי הכח. הרוח גמרה אותי. אני מתחיל לרוץ על הרזרבות. נוטש את התוכנית להגביר. מתפלל שאוכל להחזיק מעמד רק בקצב הזה. בצומת צמח אני פוגש את גלית נווה. אני מחבק אותה באהבה. היא מחכה לאבידן. אני מספר לה על הפגישה בינינו. היא מחליטה ללוות אותי קצת. כבר יש לא מעט קילומטר'ז אחריה ויש לה עוד לרוץ עד טבריה אבל היא מלווה אותי קצת. בדגניה אני נפרד ממנה. היא טענה אותי בהמון אנרגיות חיוביות. ממשיך לרוץ. עוד 10 ק"מ . חבר היה אמור לחכות לי בק"מ ה 10 וללוות אותי עד הסוף אבל נבצר ממנו לבסוף להגיע. כמה שהייתי זקוק לזה עכשיו. ממשיך לבד.
ליד בית הקברות של כנרת אני פוגש את עאדל. הוא רץ בצעדים ממש קטנים. נתפסו לו השרירים. " למה לך לרוץ מהר" הוא אומר לי? "בוא תהנה מהריצה" ."ככה!" אני אומר לו " אתה משתמש במשפטים שלי כנגדי? :-) "
אני ממשיך. חומצות החלב עשו לי שמות בארבע ראשי והרגליים כבר לא כל כך נשמעות. אני מחליט לאמץ טכניקה של כל כמה דקות ריצה דקה הליכה וזה עוזר קצת. עוד 7 ק"מ , עוד 6 ק"מ עוד 5 ק"מ .
אני פוגש את מאיר אלנקווה. הוא לא מרגיש כ"כ טוב וקר לו אבל הוא הולך במרץ. אני עובר להליכה ואנחנו מדברים קצת . קצת פחות מ 4 ק"מ . נפרד ממאיר וממשיך
די שיגמר. כבר לפני 10 ק"מ בערך שאלתי את עצמי למה אני מעולל לעצמי את זה ולא מצאתי תשובה. אני כבר מזמן בשלב שאני לא נהנה יותר .אבל אין ברירה ממשיכים.
נכנס לטבריה וחולף על פני חמי טבריה. עוד 2 ק"מ. פוגש את ענבל. היא רצה איתי קצת אבל ממשיכה הלאה לשאר החבר'ה. אוטוטו בית הקברות והעיקול האחרון. נזכר בבדיחה מהילדות על מועדון השיש ( בית הקברות ) ומועדון השיט שנמצאים האחד מול השני.
בית הקברות, אומר שלום לאבא, סבא, סבתא ולגיל אבו חצירא חברי מהילדות. כולם נחים שם מנוחת עולמים אולם אני בטוח שהם מלווים אותי עכשיו. עוד 400 מטר. פוגש עוד מכר. הוא צועד. חטף וירוס והיתה לו חרא של ריצה. אני מעודד אותו והוא מתחיל לרוץ. חולף על פני השלט של ה 42 ק"מ. עוד 195 מטר. אני לא יודע מאיפה הכוחות האלה להגביר.
"חייך, סיימת" צועק לי קול מהצד. אני מביט. זה שי בית הלוי מרצי גליל עליון. צודק.. אני מחייך. "יורם שניר" קורא הכרוז ואני שועט קדימה. זהו, נגמר. איזה אושר. מרגיש איך הדמעות זולגות מעצמן והפנים מתחילות להתעוות. "לא הפעם" אני אומר לעצמי. הפעם לא צריך לבכות.
קו סיום של מרתון זה אחד המקומות הבודדים בו תראו גברים גדולים וקשוחים בוכים כמו ילדים. זה כ"כ יפה ומרגש בעיני. וכמו שפרדי אומר "זר לא יבין זאת".  4-5 חודשים של מאמץ ארוך ומתמשך מזדככים להם לבערך 4 שעות של מאמץ אנושי גדול.
אני פונה ישר לעמדת המרק של עופרי ושמח לפגוש שם את מרב אדלר מהגרנולה של מרב. אשה מיוחדת במינה שמחלימה מהמחלה הארורה. היא אחת מהגיבורות שלי. אני שמח לראות שהשיער שלה חזר לצמוח והוא כל כך יפה. נו, כבר היה שווה כל המרתון הזה. טל,תמיר וגילי כבר סיימו מזמן ולאט לאט מתחילים להגיע שאר חברי הקבוצה, אייל, אבי ולי-ים . אבי גיבור, הוא לא הרגיש טוב אבל לא ויתר וסיים ריצה הירואית. אח"כ אשר ולאט לאט כל השאר.
עלינו לחדר במלון ואפילו התקלחנו והחלפנו בגדים. צ'ופר אמיתי. אבי התאושש לאיטו והתחלנו להיפרד. אח"כ חלקנו הלכנו לאכול ב" אביגיל פותחת שולחן" אצל אביגיל , בת כיתתי היקרה אשר פתחה מסעדה של מאכלים טבריינים אותנטיים  שם החבר'ה הכירו לראשונה שמות של מאכלים כגון : סופריטו, מדרוטה, פיתה בסילק וכו'. היה טעים מאוד .
מה צריך יותר מזה? שנהיה בריאים ונתראה במרתון טבריה הבא.
להת'


  

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

אולטרא מרתון- מעבר ומעל





אולטרא (Latin) - מעבר

הקדמה

בטור הנ"ל אשתדל להעביר את כל חוויותי מהמסע הארוך הזה הנקרא "אולטרא מרתון". חשוב לי להעלות את הדברים על הכתב לא רק לשם השיתוף אלא גם כזכרון שישאר לי לשנים הבאות כשאהיה זקן ועייף. יהיה נחמד להיזכר בדברים שעשיתי פעם.

בלי קצת היסטוריה אי אפשר

אני לא אלאה אתכם בהיסטורית הריצה שלי אלא רק אציין שהתחלתי לרוץ ברצינות במאי 2010  כשהצטרפתי לקבוצת הריצה  של פנו קוטר בה אני מאז חבר גאה. הייתי כה מאושר כשהצלחתי לרוץ 10 ק"מ שחשבתי שזאת פסגת ההישגים. משהו שמשתווה לנחיתה על הירח. ( יש משהו מקסים בתמימות הזאת של המתחילים).

למושג אולטרא מרתון נחשפתי לראשונה כאשר פנו ופרדי התאמנו לריצת 100 ק"מ במסגרת מרוץ " חוצה ארץ". חוצה ארץ היה מרוץ שליחים בדומה ל"הר לעמק" אשר התקיים רק פעם אחת באוקטובר 2010 בדרום הארץ. בדומה להר ועמק היו בו גם מקצי אולטרא. עד אז לא נתתי דעתי לנושא הנ"ל. הייתי די חדש בקבוצת הריצה ומרחקים כאלה עוד לא היו בלקסיקון שלי בכלל. אני רק זוכר את האימונים המפרכים שפנו ופרדי ביצעו ואת  ריצות האימון  שהחלו ב 3:00 לפנות בוקר ונמשכו אל תוך האימון שלנו ב 5:30. אם היתה הגדרה למשוגעים בעיני , הם בהחלט ענו עליה.
מעולם לא אשכח את תמונת הסיום של המרוץ. פנו ופרדי סופסוף הגיחו מתוך הצהוב אפור של המדבר אל סיום הירואי. הבעת העייפות/כאב/אושר של פנו הונצחה בתמונה ונצרבה בזכרוני.

אז עוד לא חשבתי על ריצות ארוכות אבל אני מניח שדווקא בגלל שלא באתי מרקע ספורטיבי בכלל משהו גירד בי לנסות ולבדוק את היכולות שלי.
שבוע רדף שבוע, אימון רדף אימון.הכושר עלה. רציתי לרוץ את מרתון טבריה 2011 עם שלמה ונפצעתי. נחתי, חזרתי ואחרי הר לעמק 2011 הרגשתי מספיק בשל לנסות ולרוץ את מרתון טבריה.
האימונים היו מפרכים ( בעיקר ריצות סוף השבוע בחורף בעמק הקפוא) אבל בסך הכל עברו בלי אירועים מיוחדים.דניאל היה חבר יקר לאימונים. שבועיים לפני מרתון טבריה קיבלתי  ( במתנה?) דלק באישיאס שהשביתה אותי לגמרי לרמה של אי יכולת לשכב או לשבת אלא רק לעמוד וקצת ללכת.



ברגע האחרון הופניתי ע"י פנו ופרדי למטפל קוסם שהצליח באורח פלא להעמיד אותי על הרגליים ולגרום לי להאמין שאוכל לרוץ את מרתון טבריה. אישתי חשבה שאני פסיכי לגמרי ושאני גורם לעצמי נזק אולי בלתי הפיך אבל לא הייתי מוכן לזרוק לפח 4 חודשים של אימונים. בסופו של דבר הריצה עברה בשלום למעט שרירים תפוסים ברמה מטורפת ( לא זזתי מטר בשבועיים שלפני). ההרגשה של לסיים ריצה כל כך קשה היא בלתי ניתנת להסברה. כל ארבעת החודשים של האימונים המפרכים ,הדלקת הטורדנית, אי הודאות האם בכלל אוכל להשתתף התנקזו ל 10 המטרים של לפני קו הסיום כשפרצתי בבכי שאני לא זוכר כמותו שנים רבות . למעשה את 10 המטרים האחרונים רצתי עיוור כי לא ראיתי כלום בעינים כשענבל ונלה מלוות אותי לקו .

אוקיי.... עכשיו נשאלת השאלה מה עושים הלאה? היה נחמד לחזור לשיגרת האימונים הרגילה ובמיוחד אישתי שמחה שאני נשאר איתה במיטה בשבת בבוקר ובטח עכשיו אחרי שעדן נולד אבל כמה זמן אפשר להמשיך ככה על אש קטנה? החיידק כבר קינן. צריך לסמן את המטרה הבאה.
אחרי הר עמק נפל הפור. פרדי שוב הפגיז והפעם עם רמי זרצקי שבר עוד שיא. 129 ק"מ!!! זה נתן המון מוטיבציה לנסות גם כן אבל בקטן.

האימונים

האימונים החלו ב 4/6/2012 ואני זוכר שכשיומיים לפני זה כאשר קיבלתי את התוכנית לשבוע הראשון ( ככה זה אצל פנו - חיים משבוע לשבוע) די הופתעתי. משלושה אימונים שבועיים ( 4 בהכנה למרתון)  קפצנו מיד לחמישה. לא רק זאת אלא שהק"מ השבועי כמעט והוכפל וכל זה רק בשבוע הראשון.
בשבוע השני נוספה עוד עשיריה לקילומטראז'. פרדי המנוסה נתן לי להבין פחות או יותר להיכן נושבת הרוח ומה עלי לצפות להמשך. באותה ההזדמנות גילה לי כי נרשם למקצה ה 160. שמחתי בשבילו על האתגר וגם שמחתי שמצאתי פרטנר לאימונים.
אני חייב גילוי נאות קטן. למרות שהחלטתי שאני רוצה אולטרא והתחלתי אפילו להתאמן לא נרשמתי מיידית למרוץ. אני לא יודע למה בדיוק. אולי לא הייתי שלם עם עצמי לגמרי, אולי הידיעה שהמרוץ נקבע לאוקטובר ושיהיה חם הרתיעה אותי ( קשה לי מאוד בחום ). ככה משכתי את הזמן עד כמעט לרגע האחרון של ההרשמה המוקדמת.
גם לאימונים עצמם לא התייחסתי בהתלהבות שאפיינה את האימונים למרתון. אני זוכר שפנו שאל אותי יום אחד איך הולך ועניתי לו שאני מרגיש כמו פועל אפור. בא, עושה את מה שצריך והולך הביתה.הוא דווקא היה מאוד מבסוט מהתשובה הזאת.
הכאבים התחילו בתחילת יולי. אני זוכר כי בדיוק קניתי אצל דורון את הקסקדיה 7 ובצער רב נאלצתי להוציא לגמלאות את הנעליים הנהדרות ביותר שהיו לי אי פעם - הקסקדיה 6. מאותו הרגע הכל התחיל להשתבש ( לא באשמת הנעליים אני מניח אבל זאת היתה נק' ציון).
האימונים התחזקו וריצות סוף השבוע החלו  להימדד בשעות. ברך ימין החלה לכאוב. כאב טורדני שהלך והתגבר ככל שהאימונים התחזקו. בנוסף לזאת, באחד מאימוני האיקידו חטפתי מכה חזקה בברך שמאל מחרב אימונים מעץ. למחרת, באימון אינטרוולים בכפר יהושע באיזשהו שלב כבר לא יכולתי לדרוך על ברך שמאל. לאחר עוד שבוע של אימונים כשהכאבים בשתי הרגליים החמירו החלטנו על שבוע מנוחה. היה כיף לעשות אתנחתא, זה גם ניקה קצת את הראש אבל לא פטר את הבעיה. האמת שהיתי מודאג יותר מברך ימין כי לא ידעתי להסביר ממה נובע הכאב. דלקת? שחיקה של הסחוס? משהו בפיקה? עומס יתר?
כמה חברים המליצו לי על ניק מבנימינה. מתברר שהוא גם רץ ואף נרשם למקצה ה 60 בסובב גם כן. האבחנה לברך ימין היתה שריר סורר בירך שכנראה קצת מנוון או לא גמיש מספיק והוא מושך לי את הברך לכיוונים לא רצויים. קיבלתי מסאז' וכמה תרגילים שניתבקשתי לבצע.
לתק' מסוימת באמת היה שיפור אולם אז החמיר המצב ובמיוחד ברגל שמאל. הגעתי למצב שבו לא יכולתי לדרוך על הרגל. המורל שלי היה אז בשפל. לא הבנתי למה כל המכות האלה נופלות עלי עכשיו. הרי אני עובד לפי הספר. מחשבות החלו להתרוצץ. כל מיני משפטים שנשמות טובות אמרו לי צצו ועלו באוב. "אתה תפצע, אתה תגרום לעצמך נזק בלתי הפיך, גוף האדם לא בנוי למעמסים כאלה" ועוד. התחלתי לחשוב אולי אני באמת לא בנוי לזה. לא יכולתי להרשות לעצמי עוד שבוע מנוחה ומצד שני לא יכולתי להתאמן.
ניסיתי נואשות לקבוע עוד פגישה דחופה עם ניק אבל הוא היה בחופש, כמה מומלצים של דורון לא היו ברי השגה ובאקט של יאוש פניתי לקוסם הישן והטוב שלי עוזי שור מיוקנעם המושבה. מי שטיפל בי בשני המקרים היה בנו ארז. בחור גבוה ורזה עם נטיה להכאיב וצבתות במקום כפות ידיים. יש לציין כי לא כולם מתחברים לשיטות הטיפול שלו וגם אי אפשר להבטיח 100% הצלחה לכולם אבל עלי זה עבד.
ארז שאל אותי "נו , מה אתה הולך לרוץ הפעם?" ואח"כ צעק לאבא שלו "המשוגע הולך לרוץ 60". סיפרתי לו על הכאבים ברגל שמאל. "זה שום דבר" הוא אמר לי. "טראומה חזקה ותו לא". נטפל בזה מיידית. ברך ימין יותר הטרידה אותו. לאחר שעה של טיפול מכאיב שכלל כוסות רוח והקזת דם שוחררתי הביתה עם מרקחת תוצרת בית אותה הייתי אמור למרוח לפני השינה. וכך במשך תק' ארוכה הייתי הולך לישון עם ירכיים מרוחות בחומר חזק ועטוף בניילון נצמד. אתם מתארים לכם שסקסי זה ממש לא ואני לא מבין איך יוהנה סבלה אותי נכנס למיטה מרשרש כך כל לילה. הקונדום האנושי קראתי לעצמי. אבל זה עבד. הכאב בברך שמאל נעלם מיד למחרת וברך ימין השתפרה מיום ליום. יכולתי לחזור ולרוץ.
אחת מנקודות האור הגדולות של האימונים היתה הריצה עם פרדי ובמיוחד הריצה של יום שלישי. הריצה של יום שלישי הוגדרה כריצת שחרור. ריצת נפח של 8-10 ק"מ בקצב נוח. מכיוון שחיפשנו גם מסלול קל, נהגנו לרץ לאורך הקישון ומהר מאוד גילינו שמעיין אלרואי הוא מקום יציאה/חזרה מצוין. אין דבר טוב יותר מאשר לטבול במים קרירים אחרי סיום ריצה ובמיוחד בקיץ. וכך מעיין אלרואי השיב את נפשנו וצינן את שרירנו בימים החמים. לפעמים היינו רצים אחה"צ כדי להרגיל קצת את הגוף לחום ואז הטבילה היתה נעימה שבעתיים.

בהזדמנות הזאת אני רוצה לומר כמה מילים על פרדי. אין לי איך להגדיר אותו אלא כאיש מדהים שיש לי זכות גדולה לומר שאני חבר שלו. אני באמת אוהב אותו אהבה גדולה ואיך אפשר שלא? הוא תמיד משרה רוגע ומצב רוח טוב. הוא נדיב ורחב לב וכולו רק טוב לב.אני מעריץ גם את נחישותו ואת משמעת הברזל שלו. הוא גם לימד אותי איך לרוץ אולטרא. העצות שלו לאורך הריצות המשותפות היו שוות זהב והוכיחו את עצמן במרוץ."אתה לא יודע לרוץ לאט, הה?" , "אל תסתכל בשעון. אם תחשוב על זמנים- תפסיד". "צעדים קטנים, מתגלגלים". "הכי חשוב לא להעלות דופק". "באנו ליהנות- תהנה". אלה הם רק חלק קטן מהדוגמאות של אדמו"ר האולטרא . ואני רק בלעתי בשקיקה, מנסה לזכור את כל העצות ולרצות את המורה. ובכלל הוא אות ומופת לנחישות, כח רצון ולדבקות במטרה
הרבה חוויות עברנו במהלך הריצות המשותפות.התקלויות בחזירי בר, בליינים במסיבות טראנס, לקחנו פניה לא נכונה בריצת לילה במסלול הסובב והלכנו לאיבוד.אבל הכל הסתיים בשלום. ברוב הריצות ליוותה אותנו פיתה כלבתי האהובה והיא נסכה בנו מידת מה של בטחון ובמיוחד בריצות הלילה.



לצערי הכאבים לא עזבו אותי לגמרי, כאב בא וכאב הלך וכל פעם התפרץ כאב חדש במקום אחר ומנע ממני להרגיש קליל ומשוחרר. אני מניח שזה המחיר על העלאת הנפחים בצורה כזו קיצונית. כל גוף מגיב אחרת . בשלב מסוים פשוט השלמתי עם הכאבים. לא הלכתי יותר לטיפולים כי יום המרוץ הלך והתקרב וחששתי מהתערבות חיצונית שבמקרים מסוימים יכולה גם לעשות ההיפך. הקפדתי על מתיחות ועיסוי המקום במשחות למיניהם (יכול להמליץ על כמה מצוינות) וקויתי לטוב.

שבוע 16 לאימונים. השבוע הקשה ביותר ולאחריו מתחיל טייפר של 3 שבועות. אימון אינטרוולים 4* 2500 בקצב חצי מרתון ובמצטבר 15 ק"מ , ריצת נפח קצרה, ריצת נפח 15 ק"מ  ובסופ"ש 7 שעות מצטברות .פרדי הציע שנרוץ על הכנרת כי שבוע לפני זה החברה של ה 160 עשו ריצת הכנה על הכנרת. לא היה צריך יותר מזה להדליק אותי . יצאנו. הוא היה צריך לרוץ 6 שעות ואני 4 אז התפשרנו איפשהו באמצע. תוך כדי ריצה אני אומר לו שאם כבר אנחנו על המסלול של מרתון טבריה אז אין סיכוי שאני רץ פחות ממרתון וכשהיינו בעין גב והגיע הזמן להסתובב אז אמרתי לו שמרתון כבר רצתי פעם ואם כבר אני פה אז אני כבר ארוץ מרתון + וכך המשכנו בעליה הגדולה אחרי עין גב עד לצומת חוף גולן ושם הסתובבנו. וסימנתי V  ראשון על מרחק גדול ממרתון. חייב לציין שפרדי לא היה מבסוט מזה אבל אני התעקשתי.

אני רוצה בהזדמנות זאת לבקש סליחה מפנו על שסטיתי מהתוכנית. ברור לי לחלוטין שכמאמן הוא רוצה בטובתי  והוא רואה את התמונה הכוללת בעוד אני רואה רק דרך קוף המחט. הוא כעס על הסטיה הזאת מהתוכנית ובצדק. את הריצה של שבת כבר לא יכולתי לרוץ. הייתי מפורק לגמרי. לקח לי שבועיים להתאושש ובמהלכם החריפו הכאבים במפשעה של רגל שמאל. לקח לי שעה לרוץ 6 ק"מ כשכל כמה מטרים אני נאלץ לעצור. שרירי התאומים הרגישו כמו גושי בטון ולא רצו להשתחרר וההרגשה הכללית היתה מזופתת. התחלתי לזייף בריצות כשאני מוותר על חלק מריצות האימון ומעדיף לנוח.

השבוע האחרון. יום שני. שמחת תורה. רץ עם הקבוצה בדרך נוף כרמל. שעה בקצב קל. הכאב במפשעה נעלם אולם במקומו מופיע כאב מטריד במפרק של ירך שמאל. אני כבר יודע שלוקח לגוף שלי כמה ק"מ להתחמם ולכאבים להתעמעם. אני רץ ליד אילן ואנחנו מפטפטים קצת אבל אני רץ לאט מדי בשבילו ואני משחרר אותו לדרכו. ממשיך עוד קצת , פוגש את שלמה. הגוף מתחיל להשתחרר. פנו אומר לי להסתובב. אני נפגש עם יעל אלף ואנחנו רצים ביחד עד לנק' הסיום. בפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרשה לעצמי לחייך קצת. היה לא רע. שימשיך כך. על שאר אימוני השבוע אני מוותר ( 30 דק' ו 20 דק') . אין לי חשק. למעשה, אני חושב שחטפתי התקף חרדה ולהלן הסימנים : חוסר שקט ומנוחה, כאב ראש כרוני במשך כמה ימים, כאבי בטן עזים. למצב הבטן לא עוזרת העובדה שאני מלעיט את עצמי ב 1000 מ"ג ביום של מגנזיום. כל שעה אני נכנס לאתר של מזג האויר כדי לקוות שיהיה יום קריר ביום הריצה. יש סיכוי לגשם כמה ימים לפני ומדברים על מעונן ועומס חום קל. אולם הימים חולפים ורק נעשה חם מיום ליום.
יום רביעי בערב בניגוד לכל הגיון אני הולך לאימון איקידו. חייב לשנות אוירה. בדיעבד, זה היה מעשה חכם. החימום הארוך הכולל מתיחות לכל הגוף והאנרגיה הטובה שנטענה בי עזרה לי כמו טיפול פסיכולוגי. אני רגוע יותר.
יום חמשי - יום לפני  פרדי ופנו אוספים אותי ב 6:30 ואנחנו נוסעים להוריד את פרדי בקיבוץ הזורע במתחם.
היינו הראשונים. עוזרים לפרדי להוריד את הציוד באוהל של רצי האולטרא ולאט לאט מתחילים להגיע שאר הרצים. עטרה, טטיאנה, אילנית חזן, הרי רחמיל, פיליפ גורדון, אבנר טייב ואחרים. חלקם יסיימו וחלקם לא. פרדי קצת בלחץ וזה מובן בהחלט.

משאירים את פרדי וחוזרים הביתה. היום לא רוצה לזוז. אני נלחץ מזה שהולך להיות חם מאוד וכבר מכין את נאום התבוסה שלי ( לא נורא, חשובה הדרך יותר מהתוצאה, היה חם מדי וכו'). מתחיל לרכז את כל הציוד בפינה אחת : חגורת ריצה, בקבוקי שתיה במקפיא, תיק גב לשים בו את הציוד, תיק צידנית קטנה ( לתוכו יכנסו הקרחומים ופחיות הקולה) , כובע, בנדנה, מגבת קטנה לנגב את הזיעה, קרם הגנה, חולצה להחלפה, זוג גרביים, מכנסי ריצה וחולצת מרת"א, תחתונים נוחים, האייפוד עם האוזניות ( יוהנה הכינה לי מיקס מדהים של טראנס לא כבד מדי אלא מותאם לצרכי), טלפון נייד, שקית קטנה עם אדויל וכדורי מגנזיום, 2 שקיות עם 4 תמרים בכל שקית, חטיף מתוק, 2 פיתות עם טחינה גולמית וריבה.
המארגנים התירו לרצי ה 60 להכין תיק קטן אשר יחכה בחניון החרובים בסיום הסיבוב הראשון. תכננתי לגרז את עצמי מחדש במקומות המועדים לפורענות, להחליף חולצה עם צריך, לאכול סנדויץ', לשתות פחית קולה קפואה, לנשנש חטיף שוקולד ולהמשיך לסיבוב השני.
התפללתי שיגיע כבר הערב ובסופו של דבר הוא אכן הגיע. הייתי עייף ונכנסתי למיטה מוקדם. סיכמתי עם ענבל שהיא תאסוף אותי ב 04:15. נפלתי שדוד לשינה עמוקה.

בוקר המרוץ

להפתעתי אורן בעלה של ענבל בא לאסוף אותי. ענבל עם כאבי גב והוא התנדב למלא את מקומה. אני נפעם ואסיר תודה. בהחלט לא מובן מאליו. אני לא מפסיק לפטפט כל הדרך כדי להפיג את המתח בו אני שרוי. נפרד מאורן ומתחיל ללכת בשביל למתחם. יש פה כבר אנשים. ליד אוהל רצי האולטרא אני פוגש את פנו ורמי. מתברר שהם כבר שם כל הלילה עם פרדי. יעל מלווה כרגע את פרדי על אופניים. אני שם את הציוד והולך להירשם. מתחיל לראות פנים מוכרות ומתחילים ה"שלומים" והחיבוקים. קהילת רצי השטח היא קטנה יחסית ולאט לאט במשך הזמן ותודות לפייסבוק את מכיר את רובם.
שותה תה מתוק, אוכל 2 עוגיות ומכין לי פרוסה עם ממרח שוקולד. שם את התיק בנגרר, הוא כבר ילקח לשטח. בדיקה אחרונה שהכל מוכן. אני מוכן.
שי חזן קורא לנו לנק' הזינוק. פרופסור שאול לדני ( בן 76) ההלך, מבכירי הספורטאים היהודים בכל הזמנים יצא לסיבוב שלם של הסובב בהליכה מהירה. בן 76 . לא יאמן. אנו מתקבצים סביבו ומאחלים לו בהצלחה. הוא יוצא לדרך. שי קורא לנו לתדרוך אחרון. יש התרגשות גדולה באויר. עוד דקה....



המרוץ

ההזנקה  ב 05:30 בדיוק. יצאנו לדרך. דבוקה גדולה. כ 100 רצים. נע עם הדבוקה. עושה שלום לפנו. פרדי בדיוק סיים את הסיבוב הרביעי וצועק לי משהו לא ברור מהאוהל.  לא חולפים 20 מטר ויעל קופצת לי משום מקום וצועקת לי "אתה רץ מהר מדי". בום, סטירת לחי, תאט אני אומר לעצמי יש לך את כל היום. מתחיל להאט, בקבוקי המים המלאים מדי מקפיצים לי את כל החגורה ומציקים לי. יוצאים לכביש למושבה ומתחילים בעליה. משהו לא בסדר. התאומים של רגל ימין כמו בלוק בטון. הרגל לא זזה. דווקא מפרק הירך הבעייתי לא מורגש, כאילו לא הציק מעולם. תתעלם אני אומר לעצמי, זה ישתחרר. כולם כבר עקפו אותי למעט אחד אחרון שהוא איטי להחריד. אני תוהה האם להיצמד אליו ולרוץ איתו ביחד כברת דרך אבל הוא אפילו איטי מדי עבורי. קרניים ראשונות של בוקר מתחילות לעלות. אני מסתכל בשעון. שיט...שכחתי ללחוץ על ה Start. מפעיל אותו בדיוק אחרי 2 ק"מ .בחניון החרובים אני עוצר לשתות כוס איזוטוני ולבלוס תמר למרות שאני לא ממש מרגיש צורך, הרי רק התחלנו.

בלילה ירד גשם על ההר וריח האדמה והצמחים הרטובים פשוט משכר. אני שואף את האויר מלוא ריאותי ומחייך חיוך ראשון. העליה החזקה. אני לא רץ אותה, אין טעם. עליות חזקות לא רצים באולטרא. בקצה העליה אני שם לב שכף רגל שמאל שלי רדומה. תופעה שקרתה לי כבר בעבר ועד עכשיו אני לא יודע אם היא פיזית או פסיכוסומטית. בסוף העליה אני עוצר למתיחות של רגל ימין. ראשוני הרצים כבר מגיעים לטייפון. אפשר לראות את שביל האנשים הצבעוני עד לטייפון. מתחיל לרוץ את הירידה. מתחיל להשתפר. בטייפון אני שותה עוד 2 כוסות איזוטוני ואוכל עוד תמר וממשיך. נצמד אלי בחור שלא מפסיק לפטפט. הוא מלווה מישהו לדבריו אבל לא ראיתי אף אחד שהוא מלווה אותו. אבל לא אכפת לי. הוא מפטפט ומסיח לי את הדעת משטויות אחרות. מיד אחרי הטייפון אני פוגש את פיליפ גורדון מלווה ע"י אישתו וביתו. המלך הזה עוד 6 ק"מ מסיים את ה 160. הוא נראה נפלא . אני לוחץ לו את היד. בג'וערה אני פוגש את פנו. הפטפטן עוזב אותי  קילומטר אח"כ  ואני נשאר לבד. פה ושם רץ 100 חוזר לכיוון ג'וערה אבל זהו.
בתחנת הרענון הבאה ( ק"מ 10 מפגש שבילים א')  אני עוקף 2 חברה שרצים ומפטפטים. קילומטר אחרי זה  אני עוקף עוד זוג רצים. בתחנה הבאה ( מפגש שבילים ב') אני פוגש עוד רץ. מבוגר ממני ודי שמן. מלווה בפמליה של 2 רוכבי אופניים. אני שותה קצת ואוכל עוד תמר או שניים ויוצא לדרך. כבר די חם אבל המורל גבוה. אני נפעם מעורב שיושב על קצה קצהו של עץ ברוש , מתנדנד ברוח הקלה ומצטער שאין איתי מצלמה. אוקיי, זה הזמן לקצת מוזיקה. מדליק את האייפוד שמחובר לי לדש החולצה, שם את האוזניות ומתחיל לרוץ לקצב המונוטוני המשכר. אוטוטו גלעד. רבע ריצה עוד מעט חולפת.
גלעד. לשמחתי אני מגלה שיש קרח בתחנות. מתלהב כמו ילד אני שם קרח בכובע ועוטף כמה קוביות עם המגבת הקטנה. הקוביות נופלות מהכובע אחרי כמה מטרים. אני מרטיב את הפנים עם המגבת ולבסוף שם כמה קוביות בחולצה ומוצץ את השאר. האייפוד מפסיק לעבוד. מסתבר שהצמדתי אותו לדש כשהכפתורים מוצמדים לגוף שלי. יותר מדי זיעה.....הוא יתעורר לחיים רק בבית. היער. אני שמח לרוץ ביער בגלל הצל הנחמד, מתעלם מכך שלמעשה אני רץ בעליה שלא תגמר כ"כ מהר. ביער אני פוגש רץ 60. בחור צעיר וגבוה. הוא רץ עם מנשא מים ומחזיק מקל נורדי מקופל. אנחנו רצים ביחד בשקט. כשהוא עוצר והולך גם אני עוצר והולך. וכשאני עוצר והולך גם הוא עוצר. ככה בלי מילים רק משרים בטחון אחד על השני. יוצאים מהיער ומתחיל חלק קשה. למרות השעה המוקדמת יחסית השמש אכזרית. אני לא מנסה לרוץ בכלל את העליה חזרה למפגש שבילים ב' . לא משנה כמה רענן וחזק אני מרגיש עכשיו, עוד 3 שעות זה יהיה סיפור אחר לגמרי. לקראת סוף העליה אני רואה את רצי ה 32 הראשונים חולפים על פני התחנה בדרכם לגלעד. הם מהירים...אני עוצר לשתות ולמלא את המימיות בקרח ומים. הבחור שלצידי פונה לתדהמתי שמאלה לכיוון גלעד. "היי" אני קורא לו "טעית, ימינה". הוא ממש מחבק אותי. "אתה מלאך" הוא אומר לי. ממשיכים לרוץ. המון רצי 32 חולפים על פנינו ביניהם המון פנים מוכרות : צור פרח, ג'רום שלנו , מאיר אלנקוה , דגנית קופליק ועוד. כולם מעודדים וזה נותן הרגשה טובה. בק"מ ה 22 אני פוגש את איתי ודניאל. הם שמחים לפגוש אותי ואני אותם. אננחנו מתחבקים ואני ממשיך הלאה. אני מתחיל לדבר קצת עם שותפי לדרך. החמאתי לו שבחור כ"כ צעיר רץ כבר אולטרא. בד"כ ממוצע הגילאים הוא גבוה יותר. הוא אומר שכבר רץ כמה מרתונים ורצה לנסות משהו חדש. לא, הוא לא מכיר את המסלול , פעם ראשונה שהוא רץ כאן. והוא גם לא הכין את עצמו כ"כ טוב ונראה לו שהוא יפרוש אחרי הסיבוב הראשון.אני מעודד אותו קצת ומסביר לו שעוד מעט מתחילה הירידה

הק"מ חולפים והגענו לטייפון. מלא אנשים. רצי ה 20 כבר שם. דוחף עוד מים. ממלא קרח ואוכל תמרים ומתחיל להדרדר לכיוון חניון החרובים. אוטוטו מסתיים סיבוב ראשון. מידי פעם אני מציץ בשעון רק כדי לבדוק את הקצב. חם מאוד כבר. למרות הירידה, אני מאט את הקצב. עוד 2 ק"מ לסיבוב. "כמה זמן עבר מאז שהתחלנו?" אני שואל את הבחור. 3 שעות וארבעים הוא עונה. אני די מופתע, זה קצב טוב. קצת פחות מ 4 שעות לסיבוב. אני מתעלם מאיתות משריר לא מוכר מאזור המפשעה וממשיך. בחניון החרובים הוא פורש. אני עובר על שטיח  מדידת הזמנים  והולך לחפש את התיק שלי. בצד מוטלים שני חברה. רצי 60 . אני מוציא קולה קרה קרח וחטיף שוקולד וסנדוויץ'. מנסה למרוח קצת וזלין אבל כבר קשה  להתכופף. משאיר את האייפוד בתיק אוסף את הדברים ומתחיל לצאת. לאחד החברה שזרוקים בצד קוראים נמרוד ( עפ"י מס' החזה). "מה קורה?" אני שואל אותו. "הקאות" הוא עונה. השני הזרוק מסתכל אלי. "מה אתה ממשיך?" הוא שואל? "אין ברירה" אני עונה  בחיוך ומתחיל ללכת. פותח את הפחית ומרוקן אותה. אחותה התאומה מחכה לי בתיק לסוף הסיבוב הבא. בולס את החטיף רק כדי לגלות ששכחתי את הסנדויץ' מאחור. חוכך האם לחזור ולקחת אותו אבל מחליט לוותר, כבר התקדמתי. השמש מכה בי ללא רחם.
זה מצחיק איך לפעמים החלטות של רגע יכולות להציל מבצע שלם. אני מתקשר לפנו להודיע לו שהתחלתי סיבוב שני. מדברים קצת ותוך כדי אני מציין שעוד לא עשיתי פיפי. אני שותה כמו מטורף ומקפיד לפחות לשתות 2 כוסות בכל תחנה חוץ מבקבוקי המים שאני סוחב על עצמי ( יותר מליטר) ושאותם אני ממלא כל הזמן. פנו שואל אם אני לוקח כדורי מלח. אני עונה שלא, יש לי גרגרי מלח גבישי שאותם אני לוקח מדי פעם. פנו מציע לי לחפש כדור מלח בטייפון ובכל מקרה רמי יחכה לי בג'וערה עם כדור מלח. בתחילת הירידה לכיוון עמק השלום אני מנסה לרוץ. תוך שניה נתפסים לי כל השרירים ברגליים. תאומים, ארבע ראשי , מפשעה ומה לא. סיפור מרתון טבריה חוזר על עצמו. אני מודאג אבל אומר לעצמי שאם הגעתי עד לכאן אני אסיים אפילו אם אצטרך ללכת את כל הדרך. אני עובר להליכה מהירה וחזקה. מביט בשעון. לא רע בשביל הליכה. 9 דקות לקילומטר. מנסה מידי פעם לעבור לריצה ולראות האם שינוי סגנון או בעליה יהיה לי יותר קל . כל פעם רץ כמה עשרות מטר עד שנאלץ לחזור להליכה. בטייפון אני פוגש את מאיר אלנקוה ואת דגנית קופליק. מאיר נותן לי כדור מלח אותו אני בולע מיד וגם ג'ל אותו אני שומר לאח"כ..
ממשיך, כמה מטרים אחרי הטייפון אני פוגש את פנו ופרדי. זה מעלה לי את מצב הרוח. אוטוטו פרדי מסיים. הוא עייף ומותש אבל מחייך. איזה מלך! פנו דוחף לי בקבוק קולה ליד ומוסר לי שרמי מחכה לי למעלה. אני מרוקן את הבקבוק ופתאום אני מרגיש מפוצץ. רק שלא אקיא עכשיו אני חושב. מנסה לרוץ, אבל מוותר. ממשיך ללכת. בג'וערה רמי מחכה לי. הוא כזה חמוד. רק רואה אותי ואומר לי: "מה זה? איך אתה נראה?" דוחף לי  כדור מלח, אדויל, מכריח אותי לאכול חצי סנדויץ ועוגה. מוריד לי את חגורת המים ואומר לי להתכופף. זרם מים קפואים שוטף לי את הראש והגב. אני נכנס לצמרמורת מהקור ולא מסוגל לנשום. הוא שופך לי עוד בקבוק על החזה. הכל רטוב כולל המכנסיים. שוטף לי את הכובע במים קרים ואומר לי: "כל הזמן תרטיב את הראש והגוף, שיתקרר".
בדיעבד הוא הציל לי את הריצה כי בעקבות זאת הקפדתי להרטיב את הגוף בכל תחנה מה שאיפשר לי להמשיך.
אחרי ג'וערה אני פוגש את איליה רבינוביץ'. הוא מלווה את אחד מרצי ה 100. אח"כ בסיום הוא יאמר לי שהדאגתי אותו כי לא נראיתי טוב. הגעתי לתחנת הרענון בצומת שבילים א'. פה ושם עוד ראיתי רצי 32 בדרך חזרה, מותשים מהחום.
יש איזה משהו לא מובן בזה שאנשים יוצאים לריצה של 32 ק"מ ארוכה וקשה בתנאי שטח לא קלים ביום חם ולא חובשים כובע ולא לוקחים איתם מימיות. פשוט טמטום.
בתחנת השתיה אני פוגש את יורם אבידן המתחרה ב 160. להפתעתי הוא ממשיך ימינה לכיוון גלעד. הייתי בטוח שהוא בדרך חזור. יש לו מלווה נחמדה. הוא לא רץ רק הולך לאיטו. אני משאיר אותם ומתחיל לרוץ. הכל נפתח והשתחרר. אני מאושר. אפילו ענן קטן מכסה את השמש. אחרי ק"מ אני מרגיש לחץ מוכר. אני עוצר בצד. פיפי . מעולם לא שמחתי כ"כ לעשות פיפי. הצבע כהה אבל לפחות פיפי. המורל שלי מרקיע שחקים כי פתאום אני מבין שעוד מעט גלעד ומשם רק אוטוטו. מכאן והלאה כל כמה ק"מ אני עוצר לעשות פיפי וגם הצבע משתפר. לפחות לא התייבשתי וגם לא דפקתי את הכליות. אני רץ, נזהר שלא להעלות קצב יותר מדי אבל כל עוד אני קצת יכול אני מפעיל את הרגליים כדי להזרים דם חדש.בירידה לגלעד אני פוגש רץ 100. כפות הרגליים שלו כואבות מאוד והוא בקושי הולך אבל נחוש. אנחנו משוחחים מעט ואני מנסה לעודד אותו. לדעתי הוא לא סיים. לא מצאתי את שמו במסיימים. לשמחתי בגלעד מצאתי שאריות אחרונות של קרח. אני ממלא את הבקבוקים. עוד 17 ק"מ . חולף על פני גבעת הרקפות. השמש מאדה אותי. מימי לא רצתי בחום כזה. מנסה לרוץ. שוב נתפסו לי השרירים. מתחיל לתת קצב בהליכה. סופסוף נכנס ליער, קצת צל. פה ושם מנסה לרוץ אבל זה פטתי אז אני מוותר. יוצא מהיער, פונה שמאלה, עובר את מעבר הבקר .welcome נחל ספלול. עליה רצחנית בלי טיפת צל. אני שותה כמו מטורף ומרטיב קצת את הגוף. מרוב ההרטבות קיבלתי שפשפת במפשעה והיא ממש חותכת לי את הגוף אבל אני מתעלם. באמצע העליה אני רואה 2 חברה זרוקים בצד ולידם עומד איש צוות. "מה המצב חברים?" אני שואל. "התייבשנו" הם עונים. מרחוק יכולתי לשמוע את הריינג'ר שבא לחלץ אותם. אני ממשיך לטפס בעליה הלא נגמרת. "עוד 800 מטר תחנת שתיה" מודיע השלט. אני מגיע לתחנה מרגיש מיובש. שופך על עצמי מים כמו מטורף . "אל תסתכלו" אני אומר לבנות בתחנה, "זה מעשה מגונה". הן צוחקות. בתחנה אני גם פוגש את ערן סולומון בחור מרמת ישי שרץ איתנו פעם על הסובב. הרגליים שלו גמורות והוא לא יכול לזוז. "בוא", אני אומר לו "אני אדחוף אותך". "נרוץ?" הוא שואל? "אם יהיה כח" אני עונה. התחלנו ללכת. אחרי 10 מטר הוא פרש. הוא לא יכל לעמוד. רחוק לפני אני רואה מישהו רץ. "אני חייב להשיג אותו" אני אומר לעצמי. השגתי אותו בתחנה הבאה בצומת שבילים א' . הוא קצת מבוגר ממני לא נראה טוב. אנחנו משוחחים קצת . הוא מהאזור. לא ידע שיהיה כ"כ חם וזאת פעם אחרונה שהוא משתתף בחום שכזה. נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי לרוץ. השמש כ"כ חזקה שאני מסיים את כל המים ואפילו עוד לא הגעתי לג'וערה. אבל אני מצליח לרוץ. פחות או יותר מתחיל להשתחרר. נזכר בניתוח של קובי אורן שקראתי פעם על זמני הקפות של הסובב. הוא טען שאומנם הסיבוב הראשון מהיר יותר אולם בסיבוב השני יש את האלמנט של "סוסים שמריחים את האורווה". ככה בדיוק אני מרגיש עכשיו. מגיע למעבר הכביש בג'וערה בלי טיפת מים. יש עדיין נערים שמכוונים את התנועה. נער אחד מסתכל עלי ושואל אם אני רוצה מים. יש בקבוקי מים קרים בארגז. אני מרוקן מיד אחד. ממלא את המימיות, שופך על עצמי שניים ולוקח עוד אחד ביד להמשך הדרך. בצד השני של כביש אני פוגש את יהל דותן רץ 160.  שואל אותי אם אני רוצה קרח. הוא ליד מכונית הליווי שלו בחזור של הסיבוב האחרון. "למה אתה מחכה?" אני שואל אותו."בוא איתי". הוא לא מסוגל לרוץ ולא נעים לו לעכב אותי. סיכמנו שאני אלך איתו עד לטייפון. הוא סובל משלפוחית איומה ונעזר במקלות נורדיים. בטייפון אני  נפרד מיהל וצועק לאנשי הצוות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" הם צוחקים ואני ממשיך בירידה. דממה. אין נפש חיה. אני מקבל סמס מענבל שהיא ויוהנה מחכות לי. אני עונה לה שעוד חצי שעה מגיע. 4 ק"מ מהסוף. השמש כ"כ חזקה שהאדמה מסנוורת לי את העיניים, הבגדים שלי כבר יבשים לגמרי  אבל אני כבר לא טורח להרטיב אותם ולמרות שאני כבר ממש מותש אני לא מפסיק לרוץ. בחניון נחל החרובים אני מתלוצץ עם הצוות ושואל אותם לאיזה כיוון לרוץ. הם מראים לי. אני ברקיע. עוד 2 ק"מ . כבר לא מעניין אותי כלום. רק להגיע. אני חולף על פני המעיין אמי. כ"כ מזמין טבילה... יקנעם המושבה, השביל וכבר מריחים את הסוף. עוד כמה מאות מטרים. רץ לפני מישהו בכמה מטרים. כבר לא מעניין אותי כלום. אני שומע צעקות. ענבל מחכה לי. צועקת לי משהו. אני עוצר. היא מצלמת, אני ממשיך. היא צועקת לי צעקות עידוד. אני מחליט לעקוף את המעצבן לפני. כשאני חולף על פניו אני עושה לו קרניים מעל הראש. ענבל מתפוצצת מצחוק. הוא מסובב את הראש. אני שואל לשלומו אבל לא טורח לשמוע את התשובה. שועט קדימה . עוד 100 מטר. מחיאות כפיים וקריאות עידוד של כל מי שבמתחם. שער. נגמר......עשיתי זאת. לא יאומן!!! שמים עלי מדליה, יוהנה תולה עלי זר ורדים. אני מנשק אותה ואת עדן. עייף, מותש, מיובש אבל מאושר.




סיכום

אני רוצה לנצל את הבמה ולחזור בי מדברים שאמרתי. תקופת האימונים היתה מסע ארוך ומפרך  ולמדתי הרבה דברים חדשים על עצמי. באיזשהו שלב הרגשתי שהמרוץ עצמו  כבר לא חשוב אלא בבחינת דובדבן ותו לא. אני רוצה לומר שלא כך הוא הדבר. המירוץ חשוב כי לתוכו מתמצים כל האימונים והקשיים והמשברים שלפעמים מופיעים רק בו. ניתן לראות בו כאימון מיוחד בפני עצמו אבל חשיבותו עצומה ובמיוחד לחיזוק המורל וההערכה העצמית. זהו למעשה המבחן המסכם של החומר שנלמד במשך כל השנה ובסופו אדע האם עליתי כיתה או עלי לזמן את ההורים....
במירוץ חוויתי מס' משברים. אני בספק אם ישנם אנשים שלא חווים משבר כזה או אחר במהלך מירוץ כזה. אני חושב שהחוכמה היא לא להיבהל אלא לזרום עם המשבר ותוך כדי לנסות ולצאת ממנו. תמיד גם אפשר להתייעץ עם אנשים שמסביבך ובמידת הצורך גם לבקש עזרה.
שם המשחק בריצות מהסוג הזה הוא סבלנות והתנהלות נכונה. יש לדבוק לתוכנית הריצה המקורית ויהי מה ובטח לא לנסות לאלתר או לסטות ממנה.
הפחד הכי גדול שלי היה החום. מעולם לא רצתי בטמפ' כאלה לאורך זמן רב כ"כ. הפיתרון נמצא בדמות קרור הגוף ולמדתי על עצמי שגם עם זה אני יכול לתמודד.
לסיכום: היה קשה, קשה מאוד אבל עם יד הלב חשבתי שיהיה יותר קשה. את המטרה העיקרית הישגתי וזה לסיים את המרוץ. כל השאר חשוב הרבה פחות.
למקצה הנ"ל נרשמו 103 אנשים. אני לא יודע אם כולם עמדו על קו הזינוק אבל רק 78 סיימו ואפילו לא סיימתי אחרון. הישג כפול.

תודות

ברור לי ונהיר לי שבלי תמיכה מהמקום הקרוב ביותר כל זה לא היה קורה. לפיכך בראש ובראשונה אני רוצה להודות ליוהנה אשתי על תמיכתה ועידודה והויתורים שעשתה ועל הרבה שעות פנויות שלא ביליתי איתה. הרבה יותר מפעם אחת יצאתי לאימון בדיוק כשעדן התעורר לו ליום חדש ( גם אם זה ב 4:30 ) וכל מה שאמא שלו רצתה זה רק עוד קצת לישון.

לפנו, שאני אחטא לאמת אם אני אקרא לו רק מאמן. כי הוא כל כך הרבה מעבר לכך. הוא האיש שחיי השתנו מאז שנפגשנו.

לפרדי, אחי הגדול, אדמו"ר האולטרא. תודה על כל מה שלימדת אותי ועל כל השעות הקסומות שבילינו יחד.

לענבל ,קיבי, חברתי על תמיכתה  ועידודה ועזרתה הרבה. תודה לך קיבי.

לחברים מקבוצת הריצה על התמיכה העידוד והפרגון. אני חושב באמת שאנחנו קבוצה מיוחדת במינה.

לא נותר אלא לאחל להתראות באתגר הבא.