אין משהו יותר בלתי צפוי ומאיים בחייו של הספורטאי, מקצוען כחובב מאשר פציעה.
אני לא ספורטאי מקצועי אבל כאחד אשר מתכונן כבר מזה 4 חודשים 4 פעמים בשבוע למרתון אי אפשר לתייג אותי בקטגוריה של חובב כאחרון האנשים אשר משחקים כדורגל שעה עם החברה ביום שישי או רצים פעמיים בשבוע 5 ק"מ.
אני חובבן מקצועי אשר עובד לפי תוכנית עבודה מסודרת, מקפיד על תזונה ומנוחה וגומא מרחקים בשבוע אשר לרוב האנשים נראים דמיוניים וכל זאת בכל מזג אויר ובשעות שרוב האנשים עדיין מתהפכים על יצועם בחלומות פז
ויחד עם זאת כמו כל ספורטאי מקצועני אני מודע לכך שיום אחד יתכן ואפצע ויחד עם הפציעה יגוזו חלומות ונהרות של זיעה אשר נשפכו, נשפכו לשווא.
חוויתי זאת פעם בשנה שעברה כאשר התאמנתי עם שלמה למרתון טבריה. בוקר אחד באימון אינטרוולים שיגרתי בואדי של קיבוץ אלונים אני מרגיש כאב חד בצד ירך ימין. סיפרתי על כך לפנו והבעת פניו לא אמרה טוב. זאת אפשרות לדלקת הוא אמר ואכן צדק. דלקת בגיד הכריעה אותי ומנעה ממני לרוץ את מרתון טבריה ולרוץ בכלל לחודשיים. במבט לאחור אולי טוב שלא רצתי את מרתון טבריה אז, כנראה לא הייתי מוכן, לא גופנית ולא נפשית. זה היה המרתון של שלמה ואני רק הצטרפתי כדרך אגב.
השנה זה סיפור אחר, מאז אותה פציעה חזרתי בהדרגה, הקפדנו על סרגל מאמצים, הגוף התחזק בהדרגה. הקפדתי לא לדחוף את עצמי מעבר ליכולותי בבת אחת אלא הכל נבנה במדורג. השמיים הם הגבול.
הכל דפק כמו שעון, היו ריצות טובות יותר וטובות פחות אבל תמיד היתה תחושה של השגיות והתקדמות והתוצאות נראו בשטח. סובב עמק היה בסדר למרות החום, המרוץ המדברי היה מצוין וחצי מרתון בית שאן עף עם תוצאה מצוינת.
ריצת הסיכום של 36 ק"מ ב 24/12 היתה מבחינתי הגושפנקא לכך שאני מוכן, גופנית ונפשית. פשוט עפתי כל הריצה, מצב רוח מצויין בלי "קיר" או מכשול אחר ופרדי אפילו התלוצץ שאם הוא לא היה מחזיק אותי הייתי ממשיך לרוץ עד לטבעון. אבל ממש הרגשתי כך. שמח וטוב לב נכנסתי ל"טייפר" וחיכיתי ששלושת השבועות האלה יעברו כבר.
ואז זה בא, בקטן, בדמות של כאב גב טורדני ביום רביעי ה 28/12. כאבי גב אצלי הם דבר שכיח. הכירופרקט שלי טוען שהם נגרמים עקב ישיבה ממושכת ובזה הוא צודק. אני רוב הזמן יושב, אם זה בנהיגה לעבודה וממנה (בת"א) או במשרד. הצרה שישיבה ממושכת מייבשת עם הסחוסים של החוליות התחתונות ושל מפרק האגן ואז אין סיכוך ראוי ולפעמים נגרם קצר כמו 2 חוטים חשופים של חשמל אשר נוגעים זה בזה. יתכן ואצלי גם מבנה עמוד השדרה תורם לחגיגה או התנוונות של החוליות, השד יודע...
בכל אופן הכאב הקטן הזה אשר הופיע הפעם בצד ימין תחתון הלך והתעצם ככל שהימים נקפו והחל גם לגרום למגבלה קטנה בתנועה אבל עדיין לא יחסתי לזה חשיבות רבה. את המתנה האמיתית קיבלתי בלילה של תחילת השנה החדשה. גם אני ביליתי בליל הסילבסטר אבל במיטה נאנק מכאבים מבלי יכולת לישון כשהכאב מקרין לי חזק מאוד לישבן.
טלפון בהול על הבוקר לכירופרקט ויוהנה הסיעה אותי אליו כאשר אני נאנק בספסל האחורי מנסה למצוא תנוחה שתגאל אותי מהכאב. זה לא פריצת דיסק הוא הרגיע מיד, טווח התנועה שלך גדול מידי בשביל פריצת דיסק. אסור לשבת הוא פקד, כמה שיותר בתנועה ולהמשיך ולעשות את התרגילים שהוא נתן לי באדיקות.
מה עם המרתון? בכיתי לו. מבחינתי אין שום מניעה הוא אמר וגם אין מניעה להמשיך לרוץ.
אסור לשבת........מצחיק. גם אם רוצים אי אפשר ליותר מ 10 דקות שלא לדבר על לשכב. לרוץ ניסיתי, זה לא היה שוס גדול והכאבים היו חזקים מידי אז לא ניסיתי יותר.
למחרת הופיעה תחושת נימול באצבעות רגל ימין ( מלווה אותי עד עכשיו ברמות כאלה או אחרות) והכאב עבר מישבן שמאל לירך ימין וחוזר חלילה כדי שלא ישעמם.
קופ"ח לא עזרו לי במיוחד. הרופאה שלי היתה בחופשה והיה עומס גדול ואם לא גססתי אז זה יכל לחכות לשבוע הבא.
ביום חמישי פניתי למיודענו חובב גולן "ידי מרפא". בפעם הראשונה גם הבנתי ממה אני סובל.....אישיאס. אישיאס, מילה של זקנים אשר זכורה לי במעומעם מילדותי עת הייתי שומע את סבתי מספרת לאימי על איזה דוד זקן שהיה סובל מזה והיתה מצקצקת בלשונה כאשר היתה אומרת "מסכן". מה לי ולמחלה של זקנים? אני צעיר (יחסי), חסון, בכושר שיא. אני לא נותן למילה של זקנים להפיל אותי עכשיו.
חובב הסביר, אישיאס או סיאטיקה (נשית בעברית) פירושו כאב על רקע דלקת בעצב הסיאטי. העצב הסיאטי הוא העצב הגדול והארוך ביותר בגוף, הוא מתחיל בחוליות הגב התחתונות וממשיך עד לכף הרגל. דלקת או גירוי של העצב הסיאטי גורמת לכאב חד לאורך הישבן והרגל ולעיתים מלווה בעקצוץ, נימול, תחושת שריפה, ירידה בתחושה ברגל, איבוד רפלקסים וירידה בכח השרירים. הדלקת בעצב מתפתחת כאשר מצטברים נוזלים בתוך מעטפת העצב המפריעים לזרימת הדם ומשבשים את ההולכה החשמלית בעצב.
סיאטיקה היא תופעה שכיחה התוקפת כ 8% מהאוכלוסייה בשלב כל שהוא של חייהם, רוב הסובלים הם בגילאי ארבעים עד שישים כאשר נשים סובלות יותר מגברים. סיאטיקה עלולה להופיע ככאבים קשים המגבילים מאוד את התפקוד ולעיתים סיאטיקה יכולה להתבטא בכאב עמום שאינו מגביל. בכל מקרה חשוב לזכור כי רובם המכריע של המקרים נפתר בתוך כשישה שבועות ורק מעטים הם המקרים שנמשכים חודשים ושנים. ככלל פחות מחצי אחוז מהאוכלוסייה סובלים מהכאבים יותר מחצי שנה ברצף.
אכן ידי מרפא יש לחובב ולזכותו יאמר שהוא גם יותר אופטימי ממני לגבי סיכויי החלמה מהירים אבל אני מכיר את הגוף שלי וזה לא סוג הכאב אשר יארוז מזוודה מחר בבוקר וילך לבקר חבר אחר. בכל אופן הטיפולים עוזרים ומגבלת התנועה קצת נבלמת אבל עדיין קשה לשבת יותר מכמה דקות ובלילה יש מאבק מתמיד למצוא תנוחה בה הכאב הוא נסבל ומאפשר שינה. אני מוצא עצמי מתעורר בלילות קם בכבדות ומנסה ללכת קצת ולשחרר את הרגל.
היום סופסוף ראיתי את הרופאה שלי אשר חוץ מלהביע הזדהות עם מצבי לא יכלה לעשות יותר מידי. שנינו הסכמנו שמשככי כאבים זה לא הפתרון וגם תרופות אנטי דלקתיות לא ממולצות במקרה של אישיאס. הפנתה אותי למרפאה הפיזיותרפית אשר ממוקמת באותו הבניין. ניסיתי את מזלי ונפלתי על בחורה מדהימה בשם אפרת עוז. קיבלה אותי רק לאבחון ותוך 5 דקות מצאתי את עצמי שכוב על מיטת עינויים, נמתח לכל הכיוונים כשהיא שואלת כל שניה "איך זה ? כואב פחות?" תוך רבע שעה היא מצאה תנוחה שבה הכי פחות כואב לי . לצערי זאת תנוחה שיותר מזכירה איור מה"קמא סוטרא" מאשר שיהיה משהו אפקטיבי לנסות לישון בו. לטיפול היא קראה נוירו דינמיקה וזה היה ממש נעים וגם די עזר.
היא לא פסלה אפשרות של פגיעה בחוליות. אולי לא פריצת דיסק אבל אולי תזוזה או בלט או שחיקה מסוימת. בכל אופן זה משהו שאני אוכל לחיות איתו בשלום לדבריה.
לסיום היא הביאה מדבקות קינסיולוגיות ועשתה לי טייפינג. בד"כ אני לא מאמין בזה ובכל המרוצים כשראיתי אנשים מופיעים עם הרצועות האלה עליהם די צחקתי אבל אני חייב לציין להפתעתי שיכולת התנועה שלי לפני ואחרי החבישה זה לא אותו דבר. מדהים.
סיפרתי לה שאני הייתי אמור לרוץ מרתון ביום חמישי. "צר לי חמוד שאני אומרת לך את האמת, היא ענתה. את המרתון הזה אתה לא תרוץ......"
זהו, אז כנראה שאת המרתון הזה אני ארוץ רק בדמיון עם פרדי ודניאל. זה בסך הכל די הגיוני. אני לא יכול לשבת במושב של מכונית ליותר מ 5 דקות בלי להתפתל. איך אני לעזאזאל אגיע לטבריה?
עצוב לי. רק מי שעשה זאת כבר פעם בחייו יודע מה המשמעות להגיע כל כך קרוב ולא לגעת. כל אותן השבתות ב 4:30 או 5:00 בבוקר , ההקפה של בסיס רמת דוד, היוגב, הריצה מהדלת בבית לטייפון ובחזרה ליוקנעם המושבה, הריצה על הים, הריצה ביום כיפור ,הבוץ, הגשם, נהרות הזיעה, כאבי השרירים , האישה המחכה בבית לבעל חוזר עייף מרוסק , כל אלה יצטרכו לחכות עוד 3 חודשים למרתון אחר שלא בא לי עליו.
טבריה זה המגרש הביתי שלי, עיר הולדתי, סגירת מעגל להוכיח לילד השמנמן והלא ספורטיבי זה שעישן במשך יותר מ 20 שנה שאין דבר העומד בפני הרצון.
כל זה יצטרך לחכות כנראה לשנה הבאה בטבריה הבנויה.
אני מתנחם בעובדה שכאשר אחלים אוכל להצטרף לענבל ולאבי באימוני ההכנה שלהם למרתון תל אביב. אני מקווה שאוכל לתרום להם מנסיוני בריצות ההכנה הארוכות.
אני מקווה גם שזאת פציעה אחרונה וסופה של תקופה רעה. שנת 2012 אמורה להיות שנת שינוי במובנים רבים.
מקווה לתת הופעת בכורה ב Xodus Trail Run:יזרעאל
להת'
אני לא ספורטאי מקצועי אבל כאחד אשר מתכונן כבר מזה 4 חודשים 4 פעמים בשבוע למרתון אי אפשר לתייג אותי בקטגוריה של חובב כאחרון האנשים אשר משחקים כדורגל שעה עם החברה ביום שישי או רצים פעמיים בשבוע 5 ק"מ.
אני חובבן מקצועי אשר עובד לפי תוכנית עבודה מסודרת, מקפיד על תזונה ומנוחה וגומא מרחקים בשבוע אשר לרוב האנשים נראים דמיוניים וכל זאת בכל מזג אויר ובשעות שרוב האנשים עדיין מתהפכים על יצועם בחלומות פז
ויחד עם זאת כמו כל ספורטאי מקצועני אני מודע לכך שיום אחד יתכן ואפצע ויחד עם הפציעה יגוזו חלומות ונהרות של זיעה אשר נשפכו, נשפכו לשווא.
חוויתי זאת פעם בשנה שעברה כאשר התאמנתי עם שלמה למרתון טבריה. בוקר אחד באימון אינטרוולים שיגרתי בואדי של קיבוץ אלונים אני מרגיש כאב חד בצד ירך ימין. סיפרתי על כך לפנו והבעת פניו לא אמרה טוב. זאת אפשרות לדלקת הוא אמר ואכן צדק. דלקת בגיד הכריעה אותי ומנעה ממני לרוץ את מרתון טבריה ולרוץ בכלל לחודשיים. במבט לאחור אולי טוב שלא רצתי את מרתון טבריה אז, כנראה לא הייתי מוכן, לא גופנית ולא נפשית. זה היה המרתון של שלמה ואני רק הצטרפתי כדרך אגב.
השנה זה סיפור אחר, מאז אותה פציעה חזרתי בהדרגה, הקפדנו על סרגל מאמצים, הגוף התחזק בהדרגה. הקפדתי לא לדחוף את עצמי מעבר ליכולותי בבת אחת אלא הכל נבנה במדורג. השמיים הם הגבול.
הכל דפק כמו שעון, היו ריצות טובות יותר וטובות פחות אבל תמיד היתה תחושה של השגיות והתקדמות והתוצאות נראו בשטח. סובב עמק היה בסדר למרות החום, המרוץ המדברי היה מצוין וחצי מרתון בית שאן עף עם תוצאה מצוינת.
ריצת הסיכום של 36 ק"מ ב 24/12 היתה מבחינתי הגושפנקא לכך שאני מוכן, גופנית ונפשית. פשוט עפתי כל הריצה, מצב רוח מצויין בלי "קיר" או מכשול אחר ופרדי אפילו התלוצץ שאם הוא לא היה מחזיק אותי הייתי ממשיך לרוץ עד לטבעון. אבל ממש הרגשתי כך. שמח וטוב לב נכנסתי ל"טייפר" וחיכיתי ששלושת השבועות האלה יעברו כבר.
ואז זה בא, בקטן, בדמות של כאב גב טורדני ביום רביעי ה 28/12. כאבי גב אצלי הם דבר שכיח. הכירופרקט שלי טוען שהם נגרמים עקב ישיבה ממושכת ובזה הוא צודק. אני רוב הזמן יושב, אם זה בנהיגה לעבודה וממנה (בת"א) או במשרד. הצרה שישיבה ממושכת מייבשת עם הסחוסים של החוליות התחתונות ושל מפרק האגן ואז אין סיכוך ראוי ולפעמים נגרם קצר כמו 2 חוטים חשופים של חשמל אשר נוגעים זה בזה. יתכן ואצלי גם מבנה עמוד השדרה תורם לחגיגה או התנוונות של החוליות, השד יודע...
בכל אופן הכאב הקטן הזה אשר הופיע הפעם בצד ימין תחתון הלך והתעצם ככל שהימים נקפו והחל גם לגרום למגבלה קטנה בתנועה אבל עדיין לא יחסתי לזה חשיבות רבה. את המתנה האמיתית קיבלתי בלילה של תחילת השנה החדשה. גם אני ביליתי בליל הסילבסטר אבל במיטה נאנק מכאבים מבלי יכולת לישון כשהכאב מקרין לי חזק מאוד לישבן.
טלפון בהול על הבוקר לכירופרקט ויוהנה הסיעה אותי אליו כאשר אני נאנק בספסל האחורי מנסה למצוא תנוחה שתגאל אותי מהכאב. זה לא פריצת דיסק הוא הרגיע מיד, טווח התנועה שלך גדול מידי בשביל פריצת דיסק. אסור לשבת הוא פקד, כמה שיותר בתנועה ולהמשיך ולעשות את התרגילים שהוא נתן לי באדיקות.
מה עם המרתון? בכיתי לו. מבחינתי אין שום מניעה הוא אמר וגם אין מניעה להמשיך לרוץ.
אסור לשבת........מצחיק. גם אם רוצים אי אפשר ליותר מ 10 דקות שלא לדבר על לשכב. לרוץ ניסיתי, זה לא היה שוס גדול והכאבים היו חזקים מידי אז לא ניסיתי יותר.
למחרת הופיעה תחושת נימול באצבעות רגל ימין ( מלווה אותי עד עכשיו ברמות כאלה או אחרות) והכאב עבר מישבן שמאל לירך ימין וחוזר חלילה כדי שלא ישעמם.
קופ"ח לא עזרו לי במיוחד. הרופאה שלי היתה בחופשה והיה עומס גדול ואם לא גססתי אז זה יכל לחכות לשבוע הבא.
ביום חמישי פניתי למיודענו חובב גולן "ידי מרפא". בפעם הראשונה גם הבנתי ממה אני סובל.....אישיאס. אישיאס, מילה של זקנים אשר זכורה לי במעומעם מילדותי עת הייתי שומע את סבתי מספרת לאימי על איזה דוד זקן שהיה סובל מזה והיתה מצקצקת בלשונה כאשר היתה אומרת "מסכן". מה לי ולמחלה של זקנים? אני צעיר (יחסי), חסון, בכושר שיא. אני לא נותן למילה של זקנים להפיל אותי עכשיו.
חובב הסביר, אישיאס או סיאטיקה (נשית בעברית) פירושו כאב על רקע דלקת בעצב הסיאטי. העצב הסיאטי הוא העצב הגדול והארוך ביותר בגוף, הוא מתחיל בחוליות הגב התחתונות וממשיך עד לכף הרגל. דלקת או גירוי של העצב הסיאטי גורמת לכאב חד לאורך הישבן והרגל ולעיתים מלווה בעקצוץ, נימול, תחושת שריפה, ירידה בתחושה ברגל, איבוד רפלקסים וירידה בכח השרירים. הדלקת בעצב מתפתחת כאשר מצטברים נוזלים בתוך מעטפת העצב המפריעים לזרימת הדם ומשבשים את ההולכה החשמלית בעצב.
סיאטיקה היא תופעה שכיחה התוקפת כ 8% מהאוכלוסייה בשלב כל שהוא של חייהם, רוב הסובלים הם בגילאי ארבעים עד שישים כאשר נשים סובלות יותר מגברים. סיאטיקה עלולה להופיע ככאבים קשים המגבילים מאוד את התפקוד ולעיתים סיאטיקה יכולה להתבטא בכאב עמום שאינו מגביל. בכל מקרה חשוב לזכור כי רובם המכריע של המקרים נפתר בתוך כשישה שבועות ורק מעטים הם המקרים שנמשכים חודשים ושנים. ככלל פחות מחצי אחוז מהאוכלוסייה סובלים מהכאבים יותר מחצי שנה ברצף.
אכן ידי מרפא יש לחובב ולזכותו יאמר שהוא גם יותר אופטימי ממני לגבי סיכויי החלמה מהירים אבל אני מכיר את הגוף שלי וזה לא סוג הכאב אשר יארוז מזוודה מחר בבוקר וילך לבקר חבר אחר. בכל אופן הטיפולים עוזרים ומגבלת התנועה קצת נבלמת אבל עדיין קשה לשבת יותר מכמה דקות ובלילה יש מאבק מתמיד למצוא תנוחה בה הכאב הוא נסבל ומאפשר שינה. אני מוצא עצמי מתעורר בלילות קם בכבדות ומנסה ללכת קצת ולשחרר את הרגל.
היום סופסוף ראיתי את הרופאה שלי אשר חוץ מלהביע הזדהות עם מצבי לא יכלה לעשות יותר מידי. שנינו הסכמנו שמשככי כאבים זה לא הפתרון וגם תרופות אנטי דלקתיות לא ממולצות במקרה של אישיאס. הפנתה אותי למרפאה הפיזיותרפית אשר ממוקמת באותו הבניין. ניסיתי את מזלי ונפלתי על בחורה מדהימה בשם אפרת עוז. קיבלה אותי רק לאבחון ותוך 5 דקות מצאתי את עצמי שכוב על מיטת עינויים, נמתח לכל הכיוונים כשהיא שואלת כל שניה "איך זה ? כואב פחות?" תוך רבע שעה היא מצאה תנוחה שבה הכי פחות כואב לי . לצערי זאת תנוחה שיותר מזכירה איור מה"קמא סוטרא" מאשר שיהיה משהו אפקטיבי לנסות לישון בו. לטיפול היא קראה נוירו דינמיקה וזה היה ממש נעים וגם די עזר.
היא לא פסלה אפשרות של פגיעה בחוליות. אולי לא פריצת דיסק אבל אולי תזוזה או בלט או שחיקה מסוימת. בכל אופן זה משהו שאני אוכל לחיות איתו בשלום לדבריה.
לסיום היא הביאה מדבקות קינסיולוגיות ועשתה לי טייפינג. בד"כ אני לא מאמין בזה ובכל המרוצים כשראיתי אנשים מופיעים עם הרצועות האלה עליהם די צחקתי אבל אני חייב לציין להפתעתי שיכולת התנועה שלי לפני ואחרי החבישה זה לא אותו דבר. מדהים.
סיפרתי לה שאני הייתי אמור לרוץ מרתון ביום חמישי. "צר לי חמוד שאני אומרת לך את האמת, היא ענתה. את המרתון הזה אתה לא תרוץ......"
זהו, אז כנראה שאת המרתון הזה אני ארוץ רק בדמיון עם פרדי ודניאל. זה בסך הכל די הגיוני. אני לא יכול לשבת במושב של מכונית ליותר מ 5 דקות בלי להתפתל. איך אני לעזאזאל אגיע לטבריה?
עצוב לי. רק מי שעשה זאת כבר פעם בחייו יודע מה המשמעות להגיע כל כך קרוב ולא לגעת. כל אותן השבתות ב 4:30 או 5:00 בבוקר , ההקפה של בסיס רמת דוד, היוגב, הריצה מהדלת בבית לטייפון ובחזרה ליוקנעם המושבה, הריצה על הים, הריצה ביום כיפור ,הבוץ, הגשם, נהרות הזיעה, כאבי השרירים , האישה המחכה בבית לבעל חוזר עייף מרוסק , כל אלה יצטרכו לחכות עוד 3 חודשים למרתון אחר שלא בא לי עליו.
טבריה זה המגרש הביתי שלי, עיר הולדתי, סגירת מעגל להוכיח לילד השמנמן והלא ספורטיבי זה שעישן במשך יותר מ 20 שנה שאין דבר העומד בפני הרצון.
כל זה יצטרך לחכות כנראה לשנה הבאה בטבריה הבנויה.
אני מתנחם בעובדה שכאשר אחלים אוכל להצטרף לענבל ולאבי באימוני ההכנה שלהם למרתון תל אביב. אני מקווה שאוכל לתרום להם מנסיוני בריצות ההכנה הארוכות.
אני מקווה גם שזאת פציעה אחרונה וסופה של תקופה רעה. שנת 2012 אמורה להיות שנת שינוי במובנים רבים.
מקווה לתת הופעת בכורה ב Xodus Trail Run:יזרעאל
להת'
