מ"י-ם אל ים"- 144 ק"מ ומה שביניהם
כבר המון זמן שלא כתבתי שום דבר בבלוג שלי. אני מניח שמעבר למוזה צריך גם זמן או סיפור טוב למרות שבינינו סיפורים טובים לא חסר.
הפעם, אעלה על הכתב את זכרון ההרפתקה האחרונה שלי ולא רק למען הדורות הבאים אלא בעבור זכרוני שילך ויחלש ככל שינקפו השנים.
איפה להתחיל? כל כך הרבה דברים קרו.....
הריצה כאמור הפכה להיות חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלי ונראה לי לפעמים כאילו היא היתה שם מאז ומתמיד למרות שמאז שהתחלתי לרוץ באופן קבוע ועקבי עם ליווי מקצועי עברו בסה"כ 4 שנים. אגב, אשתי טוענת שמאז הריצה האיקידו ירד למקום שני אצלי. אני לא רוצה להתווכח איתה מה גם שאני חושב שזה לא נכון. אלה שני סוגים שונים של עיסוקים וריצה היא פשוט זמינה יותר.
ריצה היא ספורט בריא לגוף ולנפש אבל יש לה עוד יתרונות מעבר לנושא הבריאותי. דרך ריצה מכירים המון אנשים חדשים, חלקם הופך לידידים וחלקם הופך לחברי נפש של ממש.
כך קרה שדרך הריצה התוודעתי לחבורה נפלאה של אנשים ועם חלקם שהפכו לחברים ממש טובים הקמנו קבוצה שמתאפיינת בכך שכל חבריה הם מוכווני ריצות ארוכות (מאוד).
לקבוצה נתנו את השם RUN & ROLL. היא שונה מקבוצות אחרות בכך שאין לה בעלים, מאמן קבוע או מטרות משותפות. כל אחד קובע לעצמו את המטרות, את המאמן וכו'.
אנחנו משתדלים לתאם את האימונים כך שנוכל לרוץ ביחד אבל מעל לכל אנו משמשים כקבוצת עידוד ותמיכה חזקה מאוד האחד לשני וכמובן משתדלים להנות ולהיפגש גם מעבר לריצות עצמן.
קצת אחורה...באוקטובר 2013 השתתפתי במקצה ה 100 קילומטר ב"סובב עמק", אחד מארועי הספורט הגדולים והמרשימים בישראל בניצוחו של שי חזן מקיבוץ הזורע. תחילת האימונים באו בסופם של תקופה בת מס' חודשים בהם סבלתי מ Marathon Blues אותה נפילת המתח המאפיינת לעיתים רצים המשלימים פרויקט גדול ופתאום מגלים שאין מטרה חדשה באופק. כך או כך שמחתי על המטרה החדשה והתאמנתי אליה במלוא המרץ.
למקצי האולטרה השונים ב"סובב" נרשמנו מס' חברים. טל, פרדי, איתי, דניאל, ענבל, רמי, אורי ואנוכי כך שהיה ברור שנתאמן ביחד ככל שניתן. וכך היה. מתוך האימונים הללו התגבשה RUN & ROLL.
לסיכומו של דבר, המירוץ עבר בשלום, השגתי את היעדים ועמדתי במטרות שהצבתי לעצמי.
עם החשק בא התיאבון ומיד סומנה המטרה הבאה - מקצה האולטרה( הקצר) במירוץ "הר לעמק"
התחלנו להתאמן אולם מהר מאוד התברר כי לא יהיה מקצה אולטרה ב"הר לעמק" ולכן חיפשנו מטרה חדשה. המירוץ היחידי למרחקים כאלה בטווח הזמנים היה "מי-ם אל ים".
מירוץ מ"י-ם אל ים" או בשמו המלא"מירוץ הארץ המובטחת קק"ל מי-ם אל ים" הוא מירוץ שליחים ואולטרה לאורך מסלול של 144 ק"מ כאשר נקודת ההתחלה והסיום מתחלפות מדי שנה. פעם מירושלים לתל אביב ופעם מתל אביב לירושלים. השנה המירוץ היה מתל אביב לירושלים מה שרמז על כך כי צפויות עליות לא מעטות.
למקצי האולטרה השונים ב"סובב" נרשמנו מס' חברים. טל, פרדי, איתי, דניאל, ענבל, רמי, אורי ואנוכי כך שהיה ברור שנתאמן ביחד ככל שניתן. וכך היה. מתוך האימונים הללו התגבשה RUN & ROLL.
לסיכומו של דבר, המירוץ עבר בשלום, השגתי את היעדים ועמדתי במטרות שהצבתי לעצמי.
עם החשק בא התיאבון ומיד סומנה המטרה הבאה - מקצה האולטרה( הקצר) במירוץ "הר לעמק"
התחלנו להתאמן אולם מהר מאוד התברר כי לא יהיה מקצה אולטרה ב"הר לעמק" ולכן חיפשנו מטרה חדשה. המירוץ היחידי למרחקים כאלה בטווח הזמנים היה "מי-ם אל ים".
מירוץ מ"י-ם אל ים" או בשמו המלא"מירוץ הארץ המובטחת קק"ל מי-ם אל ים" הוא מירוץ שליחים ואולטרה לאורך מסלול של 144 ק"מ כאשר נקודת ההתחלה והסיום מתחלפות מדי שנה. פעם מירושלים לתל אביב ופעם מתל אביב לירושלים. השנה המירוץ היה מתל אביב לירושלים מה שרמז על כך כי צפויות עליות לא מעטות.
לצורך האימונים נסמכתי על תוכנית האימונים שכתב פרדי בן הרוש ( אדמו"ר האולטרה שלנו). בניגוד לתוכניות קודמות ליעדים להם התאמנו, בתוכנית הנ"ל הושם פחות דגש על כמויות האימונים השבועיות ויותר על אימונים ייעודיים למטרה הספציפית. מכיוון שהמסלול כלל גובה מצטבר של כ 2750 מטר הושם דגש חזק על אימוני עליות, תרגול ריצה בירידה, מדרגות, אימוני חום וכמובן ריצות נפח ארוכות.
אני רוצה להדגיש את חשיבות ריצות הכרת המסלול. בניגוד ל"סובב עמק" שאת המסלול אני מכיר כ"כ טוב שאם יזיזו אבן אני אבחין בזה, הרי שאת האזור של מי-ם אל ים איננו מכירים בכלל ולכן החלטנו על 2 ריצות הכנה :
ישפרו סנטר - אשתאול. קטע לילי ולכן התחלנו את הריצה בחצות בזמן המשוער שחשבנו שנגיע לתחנה( די דייקנו בזמנים) . המקטע לוקח משיפרו סנטר לכרמי יוסף ומשם לקיבוץ הראל דרך "דרך בורמה" ועד לאשתאול. אזור יפהפה ועוצר נשימה עם שדות חיטה בלתי נגמרים וכרמים יפים.
אשתאול - אבן ספיר. הקטע הכי קשה במירוץ אליו מגיעים לאחר 100 קילומטרים לאחר לילה שלם של ריצה ומתחילים בטיפוס של 366 מטרים על פני 7 קלימוטרים עד לרמת רזיאל. משם לקיבוץ צובה, ירידה לסטף על מדרגותיו הלא נגמרות ומרסקות הברכיים ומשם טיפוס לא פשוט עד לאבן ספיר. את הקטע הזה התחלנו עם שחר.
בשתי ריצות ההכנה הגענו לא רעננים לריצה כדי שנוכל לדמות מצב אמת ככל שניתן. לטעמי זה הוכיח את עצמו לא רע.
מקור החולשה שלי זה חום. אני לא מתמודד טוב עם חום (הגנים האירופאיים שלי מן הסתם) ולכן הפעם החלטתי לקחת את נושא האיקלום שלי לחום יותר ברצינות. לשם כך העברתי את האימונים שלי לשעות היום וכמה שיותר אפשר לשעות שיא החום וכך היה שאת רוב הריצות בחודש האחרון עשיתי בשעות "חמות". הבעיה היא שעוד לא היה כל כך חם...20+ מעלות זה לא כל כך חם יחסית ולמרות זאת אני מרגיש שזה עזר לי גם מנטלית.
עוד מקור "חולשה" יחסי אצלי זה החוסן המנטלי. לרץ אולטרה טוב חייב להיות חוזק מנטלי לא פחות חזק מהחוזק הגופני ואצלי זה עקב האכילס. גם על הנושא הזה עבדתי או ניסיתי לעבוד. שיננתי ללא הפסקה שאין מצב שאני לא מסיים את המירוץ הזה. נסמכתי גם על העובדה (וזאת טעות שלא אחזור עליה) שנרוץ 3 חברים ביחד ונוכל לתמוך נפשית האחד בשני. המציאות לפעמים חזקה יותר ובמיוחד באירועים כאלה.
אני מאמץ פה את אימרתו של פרדי : Always expect the unexpected וכמה שהיא נכונה.
אחד הנושאים שלמדתי להכיר בחשיבותם זה נושא המנוחה. ולפיכך הקפדתי על המון שעות שינה בימים שלפני המירוץ כולל שנת צהריים וכמובן שבלילה שלפני המירוץ כיביתי את האור מוקדם יחסית. לשמחתי אין לי בעיה להירדם עקב התרגשות וכו'.
כמה מילים על לוגיסטיקה. במירוץ מהסוג הזה שהינו מנקודה לנקודה ובשונה ממסלול מעגלי כמו ב"סובב עמק" התכנון הלוגיסטי הוא בעל חשיבות מכרעת. נכון שיש תחנות מאויישות ויש בהם מים ואוכל אולם דברים מינימליים בד"כ ( למרות שמגיע שאפו ענקי למארגנים על תחנות לעילא ועילא) ומעבר לתכנון הלוגיסטי איש ליווי טוב שווה את משקלו בזהב ולנו היה זהב טהור בדמותו של מאסטרו ניר וייסמן האיש שכשאתה מגיע לתחנה הוא אומר לך: " פתח את הפה", דוחף לך כדור מלח ומגיש לך כוס מים.
ניר בנה תוכנית עבודה מפורטת, הוא ידע בכל תחנה מה לתת לאכול, לשתות, איזה ציוד צריך וכו' והוריד מאיתנו את הצורך לחשוב וחשיבה כידוע צורכת אנרגיה. בתמונות פה תוכלו לראות את ה"אולטר-נית" המכונית של ניר עם הציוד וגליון העבודה.
בכל מקום שיש ברזיה אנחנו עוצרים ומרטיבים את הכובעים, אין אויר....הכל רובץ ומכביד. מכיוון שמדובר בקטעים קצרים ובתוך העיר אני רץ עם חגורת הריצה שלי עם שני בקבוקונים ( 660 מ"ל) מלאים באיזוטוני. עוד לא התחיל המירוץ ואני כבר חי מתחנה לתחנה חושב מתי כבר יגמר הסיוט של החום.
מגיעים לרמת החי"ל. לורנס מלאת אנרגיות כתמיד קופץ עלינו ומציעה לנו קרטיבים. איזה כייף. זה ממש במקום. אני הייתי שמח לנוח עוד כמה דקות אבל יש לנו לו"ז שאנחנו מנסים לפעול לפיו.
מקטע 3 : רמת החי"ל להוד השרון. מתחילים לרוץ ואחרי כמה עשרות מטרים עוזבים את השביל המסודר ויוצאים לשטח דרך לאורך הירקון. מצד אחד אני שמח כי פה מתחיל המירוץ האמיתי וסופסוף רואים שטח אבל מצד שני נראה לי שהחום רק גובר וגובר. עד מהרה אני מתחיל לפגר במקצת אחרי פרדי ורמי וקצת לא נעים לי שאני החוליה החלשה אבל אני לא מצליח לעמוד בקצב שלהם שגם ככה אינו מהיר במיוחד.
עוברים איזה קטע חולי מאוד והנעליים שלי מתמלאות בחול. אני רץ עם ה Brooks trail demon ,נעל מצוינת שכבר לא מיוצרת עוד וחבל אבל הגפה שלה עשויה רשת לא כל כך צפופה שאינה מונעת מכמויות מסחריות של חול להיכנס פנימה.
אני נאלץ לעצור ולשחרר חול מהנעליים. עוברים מעבר כביש ופוגשים חבר'ה צעירים, הם בטיול. שואל אותם האם הם נכנסו למים והם מסתכלים עלי מוזר. המים פה כל כך מזוהמים הם אומרים...
מרגיש שאני חייב לקרר את עצמי באיזושהי דרך. מבין שעשיתי טעות חמורה. אורך הקטע הזה כ 12 ק"מ ואני רץ רק עם שני בקבוקונים. הייתי חייב לקחת לקטע הזה עוד הרבה מים. הפה יבש לגמרי , מדי פעם מרשה לעצמי שלוק קטן. החום מאדה אותי לגמרי. אני לא מתאפק ומוצא ירידה נוחה לנחל.טובל את הכובע במים. המין חומים לגמרי חובש את הכובע ונותן למים לטפטף לי על העורף.
רמי ופרדי מחכים לי, עוד לא מודעים לגודל המשבר שאני חווה. אני לא מסוגל לרוץ יותר. זהו, אני גמור וחלפו רק 20 ק"מ בסה"כ. מרגיש שחודשים של הכנה יורדים לטמיון. ומצד שני ובאופן מוזר אני מברך על המשבר הזה כי איכשהו אני יודע שאם אני מצליח לעבור אותו ולהגיע בחתיכה אחת לתחנה אז יש תקווה.
בניגוד לשתי ריצות האולטרה הקודמות שלי שגם הן היו בתקופות חמות הפעם כן הקפדתי על אימוני חום אלא שאם כל הכבוד לחודשים מרץ/ אפריל ריצה בעשרים וחמש מעלות לכל היותר ( מה גם שבשמש זה טיפל'ה יותר) זה עדיין לא ממש חם. את רוב הריצות בחודש האחרון השתדלתי לרוץ בשעות היום ובשעות החמות יותר לפי מה שהלו"ז שלי איפשר כולל ריצות טיפוס * 8 או 10 לפסל של אלכסנדר זייד(לא משחק ילדים) וכד' אולם שום דבר לא הכין אותי ל 4-5 שעות רצוף ביום יוצא דופן בחומו.
פרדי מנסה לדחוק בי בעדינות רבה לנסות ולרוץ בקטעים מוצלים או בירידות אבל אני לא מסוגל. מרגיש כאילו מישהו רובץ לי על החזה, הדופק שלי גבוה ואני לא מצליח להשתלט עליו. כבר לא שם לב לנוף היפה(באמת מקסים) ורק רוצה שהסיוט יגמר.
לא יודע כמה זמן זה לקח אבל המון זמן ולבסוף הגענו לתחנה שגם היא היתה בשמש. אני צונח מעולף בכיסא ולורנס המלאכית מכופפת לי את הראש ושופכת עלי המון מים קרים מבקבוק. מביאה לי לשתות בירה שחורה, ניר דוחף לי מלא קרח בחולצה מקדימה ומאחור. אני פושט רגליים ונשען לאחור. שותה המון בירה שחורה וקולה, אוכל סנדוויץ' עם דבש, לוקח מלח וג'ל, חטיף ונח כמה דקות.
אני רוצה להדגיש את חשיבות ריצות הכרת המסלול. בניגוד ל"סובב עמק" שאת המסלול אני מכיר כ"כ טוב שאם יזיזו אבן אני אבחין בזה, הרי שאת האזור של מי-ם אל ים איננו מכירים בכלל ולכן החלטנו על 2 ריצות הכנה :
ישפרו סנטר - אשתאול. קטע לילי ולכן התחלנו את הריצה בחצות בזמן המשוער שחשבנו שנגיע לתחנה( די דייקנו בזמנים) . המקטע לוקח משיפרו סנטר לכרמי יוסף ומשם לקיבוץ הראל דרך "דרך בורמה" ועד לאשתאול. אזור יפהפה ועוצר נשימה עם שדות חיטה בלתי נגמרים וכרמים יפים.
אשתאול - אבן ספיר. הקטע הכי קשה במירוץ אליו מגיעים לאחר 100 קילומטרים לאחר לילה שלם של ריצה ומתחילים בטיפוס של 366 מטרים על פני 7 קלימוטרים עד לרמת רזיאל. משם לקיבוץ צובה, ירידה לסטף על מדרגותיו הלא נגמרות ומרסקות הברכיים ומשם טיפוס לא פשוט עד לאבן ספיר. את הקטע הזה התחלנו עם שחר.
בשתי ריצות ההכנה הגענו לא רעננים לריצה כדי שנוכל לדמות מצב אמת ככל שניתן. לטעמי זה הוכיח את עצמו לא רע.
מקור החולשה שלי זה חום. אני לא מתמודד טוב עם חום (הגנים האירופאיים שלי מן הסתם) ולכן הפעם החלטתי לקחת את נושא האיקלום שלי לחום יותר ברצינות. לשם כך העברתי את האימונים שלי לשעות היום וכמה שיותר אפשר לשעות שיא החום וכך היה שאת רוב הריצות בחודש האחרון עשיתי בשעות "חמות". הבעיה היא שעוד לא היה כל כך חם...20+ מעלות זה לא כל כך חם יחסית ולמרות זאת אני מרגיש שזה עזר לי גם מנטלית.
עוד מקור "חולשה" יחסי אצלי זה החוסן המנטלי. לרץ אולטרה טוב חייב להיות חוזק מנטלי לא פחות חזק מהחוזק הגופני ואצלי זה עקב האכילס. גם על הנושא הזה עבדתי או ניסיתי לעבוד. שיננתי ללא הפסקה שאין מצב שאני לא מסיים את המירוץ הזה. נסמכתי גם על העובדה (וזאת טעות שלא אחזור עליה) שנרוץ 3 חברים ביחד ונוכל לתמוך נפשית האחד בשני. המציאות לפעמים חזקה יותר ובמיוחד באירועים כאלה.
אני מאמץ פה את אימרתו של פרדי : Always expect the unexpected וכמה שהיא נכונה.
אחד הנושאים שלמדתי להכיר בחשיבותם זה נושא המנוחה. ולפיכך הקפדתי על המון שעות שינה בימים שלפני המירוץ כולל שנת צהריים וכמובן שבלילה שלפני המירוץ כיביתי את האור מוקדם יחסית. לשמחתי אין לי בעיה להירדם עקב התרגשות וכו'.
כמה מילים על לוגיסטיקה. במירוץ מהסוג הזה שהינו מנקודה לנקודה ובשונה ממסלול מעגלי כמו ב"סובב עמק" התכנון הלוגיסטי הוא בעל חשיבות מכרעת. נכון שיש תחנות מאויישות ויש בהם מים ואוכל אולם דברים מינימליים בד"כ ( למרות שמגיע שאפו ענקי למארגנים על תחנות לעילא ועילא) ומעבר לתכנון הלוגיסטי איש ליווי טוב שווה את משקלו בזהב ולנו היה זהב טהור בדמותו של מאסטרו ניר וייסמן האיש שכשאתה מגיע לתחנה הוא אומר לך: " פתח את הפה", דוחף לך כדור מלח ומגיש לך כוס מים.
ניר בנה תוכנית עבודה מפורטת, הוא ידע בכל תחנה מה לתת לאכול, לשתות, איזה ציוד צריך וכו' והוריד מאיתנו את הצורך לחשוב וחשיבה כידוע צורכת אנרגיה. בתמונות פה תוכלו לראות את ה"אולטר-נית" המכונית של ניר עם הציוד וגליון העבודה.
מדהים!!!
נושא התזונה הינו מאוד חשוב. כלל אצבע באולטרה הוא: שתה ואכול גם כשאינך מרגיש צורך. אם אתה צמא או רעב זה סימן שכבר מאוחר מדי. בריצות מהסוג הזה מעבר לתזונה יש להתחשב גם במזג האויר. מזג אויר חם משמעו איבוד נוזלים ומלחים רב מהרגיל ויש לשים דגש חזק גם על הנושא הזה. אני גיליתי ש"מנה חמה" היא מזון מצויין לריצות מהסוג הזה עבורי.מכילה גם נוזלים, מלחים, פחמימות והיא קלה לעיכול, אינה מעיקה על הקיבה ונותנת תחושת שובע. דווקא בריצה הזאת בשונה מריצות אימון מיעטתי בג'לים, בתמרים ובבייגלה והעדפתי סנדוויץ' עם עדיפות לדבש, ללמדך שאימונים לחוד ומציאות לחוד. ייחודו של הדבש שאינו עובר בכבד ונהפך לקליקוגן ולכן נספג ישירות בתאים. אנרגיה זמינה ומהירה.
דבש מעורבב עם מעט טחינה גולמית הופך לחלבה. מרוח על פרוסת לחם עם פרוסות בננה- ארוחה מושלמת לספורטאי.
בזכות פרדי גם התוודעתי לנושא צריכת חלבונים באמצעות שייק ואחת לכמה תחנות היינו מכינים שייק. מעבר לערכים הקלוריים ולנוזלים החלבון עוזר להתאוששות השרירים.
לנושא השתייה: בד"כ בריצות אימון אני לא נוהג לשתות איזוטוני למרות שאני יודע שהגוף שלי מגיב לזה יפה. במירוץ עצמו בחלק מן הזמן ניר מילא לי את המימיות באיזוטוני עד שבאיזשהו שלב אמרתי די , כי זה כבר הגעיל והעדפתי מים גם כדי לא להעמיס על הכליות. את החסר השלמתי בתחנות בשתיית בירה שחורה - בעיני משקה מדהים לריצות אולטרה.
לעניין תוספי המזון למיניהם: בד"כ באימונים וגם בריצות הנפח הארוכות ביותר אני לא נוהג לקחת כדורי מלח או מגנזיום. השרירים שלי לא נוטים להיתפס כל כך מהר ולדעתי אם נתפסו לך שרירים במירוץ שום מגנזיום שבעולם לא יעזור כבר, אולם הפעם מכיוון שהיה עומס חום יוצא מן הכלל ותחלופת הנוזלים בגוף היתה גדולה , הקפדתי לקחת כדור מלח כמעט בכל תחנה. בנוסף, אחת לכמה זמן לקחתי כדור של Q10 שעוזר בהפקת אנרגיה בתאים וגם אם שימש בעיקר כפלצבו הרי שזה עשה את העבודה
יום המירוץ הגיע, התעוררתי ב 7:00 , שתיתי קפה והכנתי לי סנדוויץ', עברתי על הציוד בפעם האחרונה וחיכיתי לאיסוף. בשמונה וחצי ניר ופרדי הגיעו , נשיקתי את יוהנה ועדן ויצאתי.
מוזר, אבל פעם לפני ארועים שכאלה לא הייתי ישן כל הלילה. ישנתי כמו ענק כ-9 שעות והייתי רענן ומלא כח.
נסענו לרמי ועצרנו אצלו לקפה ולנשנוש קל. העמסנו את הציוד שלו ויצאנו לדרך. עצרנו ב M הדרך לשתות ולאכול עוד משהו קל. המתח הורגש כבר באויר וניסינו להפיג אותו בעזרת הומור קצת טפשי.
בדרך לתל אביב כבר יכולנו לשים לב כמה חם, למרות השעה המוקדמת יחסית המדחום באוטו הראה 33 מעלות ורמז במקצת על מה שהולך לחכות לנו בהמשך היום. אבל במזגן הכל נראה קצת ורוד ואני אופטימיסט מושבע.
הגענו לנמל יפו ואני חייב לשרותים. המתח בשלוב הבייגל עם הסלומון וגבינת השמנת עשה את שלו. איזהו הטירון שאוכל גבינת שמנת ביום חם שכזה לפני מירוץ???
חונים ופוגשים את הזוג המלכותי. לורנס ופיליפ גורדון למי שלא מכיר הם ספורטאים בנשמה, לורנס היא מאמנת כושר וריצה ידועה בנתניה ופיליפ הוא רץ אולטרה ותיק ומוכשר. מתחבקים, מתנשקים ומצטלמים ויוצאים לחפש את נק' הזינוק......לא שזה היה קשה. נק' הזינוק נמצאת ממש בתחילת הנמל ליד מעגן סירות הדייג, אלא שהיא עוד לא הוקמה. הקדמנו קצת.
תופסים כמה כסאות ומחכים בצד ולאט לאט מתחילים להתאסף הרצים של הזינוק המוקדם.
אני מחפש שירותים ומוצא ועכשיו אני הרבה יותר רגוע.
פוגשים את יאיר ישראל - זקן הרצים( שניה לפני 70) ולשמחתי אני אבלה איתו את רוב שעות הריצה, אדם יוצא מן הכלל שכבר רץ מעל ל 30 שנה וכמו כן פוגשים חברים נוספים.
כבר ממש חם אבל בצל זה פחות מורגש.
קרן גולדבלט מגיעה לתדרוך ,פיפי אחרון ונעמדים על קו הזינוק. תמונות אחרונות, ויצאנו......
מקטע 1: נמל יפו לנמל תל אביב. ריצה על הטיילת. כולם פותחים מהר ונותנים גז ואנחנו נשארים מאחור. אין מה למהר. תוך כמה דקות אנחנו נמסים לגמרי. איזה חוםםםם. אחת ל..מקבלים משב רוח קטן לכמה שניותו וזהו. אחרי איזה ק"מ אני חוטף כאב בטן. חייב שירותים. שוב מקלל את הסלומון וגבינת השמנת, למזלי אנו חולפים על פני שירותים ציבוריים. אני מבקש סליחה מהחברים ונכנס. מקווה שבזה זה נגמר. ממשיכים.....מלא תיירים, רובם צרפתים, המון בחורות יפות על החוף וזה קצת משכיח את החום ואת זה שאנחנו רצים בעיר. אנשים מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהשמיים, עם הכובעים, חגורות השתייה והשרוולים הארוכים.
על ההתחלה נקרעת לפרדי חגורת הריצה - היא חדשה לגמרי ואני לא אפרסם את שם החברה אבל שיתביישו להם לייצר זבל כזה. מתחיל לקבל תחושת נימול באצבעות רגל שמאל. אני לא מתרגש, זה קרה לי לא פעם אחת בעבר, אומנם מזמן לא אבל אני לא מתרגש. אחרי חצי שעה עוברים להליכה של כמה דקות. כף הרגל משתחררת וממשיכים, קצת לפני רידינג פונים מזרחה והופ...תחנה ראשונה.
לורנס קופצת עלינו בשמחה ומשבחת אותנו על כך שלא התחלנו בספרינט. שותים משהו קטן וממשיכים.
מקטע 2: נמל תל אביב לרמת החי"ל.
חוצים גשר ומתחברים לשביל הירקון. אחרי גני יהושע מתחיל להיות שקט , שאון העיר מתחיל להיעלם לאיטו ופה ושם יש גם צל. אני לא יכול שלא להיזכר בשירו של אריק איינשטיין:
"תל אביב גדות הירקון 1950"
קון, ירקון, ירקון - איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק
אקליפטוס ענק
ששותה לרוויה את המים הכחולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950
קון, ירקון, ירקון - איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים
שני ילדים וסירה
והזמן זוחל לאט
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
זוג אוהבים בסירת משוט חוצים בהנאה
בהנאה את המים החולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950
שמש צהובה בשמיים
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק
אקליפטוס ענק
ששותה לרוויה את המים הכחולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950
קון, ירקון, ירקון - איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים
שני ילדים וסירה
והזמן זוחל לאט
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
זוג אוהבים בסירת משוט חוצים בהנאה
בהנאה את המים החולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950
מגיעים לרמת החי"ל. לורנס מלאת אנרגיות כתמיד קופץ עלינו ומציעה לנו קרטיבים. איזה כייף. זה ממש במקום. אני הייתי שמח לנוח עוד כמה דקות אבל יש לנו לו"ז שאנחנו מנסים לפעול לפיו.
מקטע 3 : רמת החי"ל להוד השרון. מתחילים לרוץ ואחרי כמה עשרות מטרים עוזבים את השביל המסודר ויוצאים לשטח דרך לאורך הירקון. מצד אחד אני שמח כי פה מתחיל המירוץ האמיתי וסופסוף רואים שטח אבל מצד שני נראה לי שהחום רק גובר וגובר. עד מהרה אני מתחיל לפגר במקצת אחרי פרדי ורמי וקצת לא נעים לי שאני החוליה החלשה אבל אני לא מצליח לעמוד בקצב שלהם שגם ככה אינו מהיר במיוחד.
עוברים איזה קטע חולי מאוד והנעליים שלי מתמלאות בחול. אני רץ עם ה Brooks trail demon ,נעל מצוינת שכבר לא מיוצרת עוד וחבל אבל הגפה שלה עשויה רשת לא כל כך צפופה שאינה מונעת מכמויות מסחריות של חול להיכנס פנימה.
אני נאלץ לעצור ולשחרר חול מהנעליים. עוברים מעבר כביש ופוגשים חבר'ה צעירים, הם בטיול. שואל אותם האם הם נכנסו למים והם מסתכלים עלי מוזר. המים פה כל כך מזוהמים הם אומרים...
מרגיש שאני חייב לקרר את עצמי באיזושהי דרך. מבין שעשיתי טעות חמורה. אורך הקטע הזה כ 12 ק"מ ואני רץ רק עם שני בקבוקונים. הייתי חייב לקחת לקטע הזה עוד הרבה מים. הפה יבש לגמרי , מדי פעם מרשה לעצמי שלוק קטן. החום מאדה אותי לגמרי. אני לא מתאפק ומוצא ירידה נוחה לנחל.טובל את הכובע במים. המין חומים לגמרי חובש את הכובע ונותן למים לטפטף לי על העורף.
רמי ופרדי מחכים לי, עוד לא מודעים לגודל המשבר שאני חווה. אני לא מסוגל לרוץ יותר. זהו, אני גמור וחלפו רק 20 ק"מ בסה"כ. מרגיש שחודשים של הכנה יורדים לטמיון. ומצד שני ובאופן מוזר אני מברך על המשבר הזה כי איכשהו אני יודע שאם אני מצליח לעבור אותו ולהגיע בחתיכה אחת לתחנה אז יש תקווה.
בניגוד לשתי ריצות האולטרה הקודמות שלי שגם הן היו בתקופות חמות הפעם כן הקפדתי על אימוני חום אלא שאם כל הכבוד לחודשים מרץ/ אפריל ריצה בעשרים וחמש מעלות לכל היותר ( מה גם שבשמש זה טיפל'ה יותר) זה עדיין לא ממש חם. את רוב הריצות בחודש האחרון השתדלתי לרוץ בשעות היום ובשעות החמות יותר לפי מה שהלו"ז שלי איפשר כולל ריצות טיפוס * 8 או 10 לפסל של אלכסנדר זייד(לא משחק ילדים) וכד' אולם שום דבר לא הכין אותי ל 4-5 שעות רצוף ביום יוצא דופן בחומו.
פרדי מנסה לדחוק בי בעדינות רבה לנסות ולרוץ בקטעים מוצלים או בירידות אבל אני לא מסוגל. מרגיש כאילו מישהו רובץ לי על החזה, הדופק שלי גבוה ואני לא מצליח להשתלט עליו. כבר לא שם לב לנוף היפה(באמת מקסים) ורק רוצה שהסיוט יגמר.
לא יודע כמה זמן זה לקח אבל המון זמן ולבסוף הגענו לתחנה שגם היא היתה בשמש. אני צונח מעולף בכיסא ולורנס המלאכית מכופפת לי את הראש ושופכת עלי המון מים קרים מבקבוק. מביאה לי לשתות בירה שחורה, ניר דוחף לי מלא קרח בחולצה מקדימה ומאחור. אני פושט רגליים ונשען לאחור. שותה המון בירה שחורה וקולה, אוכל סנדוויץ' עם דבש, לוקח מלח וג'ל, חטיף ונח כמה דקות.
לאט לאט אני מרגיש את האנרגיות מתחילות לחזור לגוף. אני חי...
מקטע 4 : הוד השרון לפארק אפק. יאיר ישראל מצטרף אלינו ועכשיו אנחנו ארבעה רצים. במקטע הזה יש 2 מעברי מים ואנחנו מצטיידים בשקיות שהכנו מבעוד מועד. עוד קשה לי ממש לרוץ אבל פה ושם זה מתחיל לקבל צורה של ריצה. השמש פה ושם מסתתרת אחרי ענן ולפעמים נדמה לי שאפילו יש איזה בריזה אקראית. מגיעים למעבר המים הראשון - גשר אירי. שמים את השקיות ומתחילים לעבור. אני מרגיש קצת רטיבות ברגל ימין. מתברר שיש לי חור קטן בשקית והמים חודרים. זה לא נורא. מקפלים את השקיות וממשיכים. במעבר השני אנחנו נתקלים כבר במשפחות שעורכות פיקניק במקום ובאמת זה מקום מקסים. 2 ילדים רוחצים במים היכן שאנו אמורים לעבור , השעה מתקרבת ל 18:00 ופתאום אני קולט ששרדתי כמעט 5 שעות בחום בלתי אנושי (ובטח בשבילי), אני מחייך פנימה בסיפוק.
במעבר השני המים כבר חודרים חופשי מבעד לשקית. זה לא גשר אירי כמו במעבר הראשון והוא פחות נוח, מלא אבנים וסלעים. באיזשהו שלב אני מבין שאין טעם ומעיף את השקיות. הכל ממילא רטוב. לא נורא אני אומר לעצמי, עוד מעט מגיעים לתחנה.
ממשיכים לרוץ , כבר טיפה פחות חם ויותר סביל אבל עדיין לא מסוגל לרוץ רצוף. צריך מדי פעם לעצור ולתת לנשימה ולדופק להסדיר את עצמם.
קצת לפני מעבר מתחת לפסי רכבת פרדי נתקל בחתיכת ברזל שבלטה מהארץ והוא נופל. פניו מתעוותות בכאב והוא ממהר ליישר את הרגל כדי שהשריר לא יתפס. מקימים אותו. נראה שהכל בסדר. ממשיכים, עוברים באזור של שמורה עם בריכה ענקית ונפלאה של נופרים( חייב להגיע לשם עם המשפחה), פוגשים חבורה ענקית של רוכבי אופניים וממשיכים. הצבעים בשמיים מתחילים להיות יפהפיים. מגיעים לכפר הבפטיסטיים ושם בכניסה יש ברזייה יפה מתחת לסככה עם פסוק מ"הבשורה עפ"י יוחנן". אנחנו שוטפים את הראשים וטובלים את הכובעים. מגיעות 3 בנות דתיות שמטיילות באזור. הן רוצות לשתות מן המים אבל רואות את הפסוק. "אבל זה של נוצרים" אחת מהן אומרת. "אבל המסר הוא אוניברסלי" אני עונה לה והמים נהדרים. אנחנו ממשיכים ובסופו של דבר מגיעים לפארק אפק. אני שוטף את הראש וממהר להחליף נעליים וגרביים. פה אני חושד קצת שמתחילה להיווצר לי שלפוחית. אני בריצות ארוכות משתמש בגרביים של Drymax שגאוות היצרן היא בכך שהגרביים מונעות היווצרות יבלות ושלפוחיות ואני יכול להעיד מריצת 100 ק"מ ועוד המון ריצות ארוכות שזה נכון אבל כנראה שום גרב לא יכולה לעמוד בשילוב של המים.
טלפון קצר הביתה לספר להם שאני עוד חי, אוכל, שותה, מתרענן ויוצאים. כבר התעכבנו פה מעל ומעבר.
מקטע 5 : פארק אפק לאלעד. יוצאים. מיד אני מרגיש תחושה לא נוחה באזור כרית כף רגל ימין ואני מבין שמתחילה להיווצר לי שם שלפוחית. זה מאוחר מדי לחזור עכשיו אחורה. אצטרך לחכות עד שנגיע לאלעד. בסה"כ 9 ק"מ. עכשיו מזג האויר מתחיל להיות ממש נחמד, השמש מתחילה לשקוע ונעשה יותר קריר. פה ושם אפילו רוח נעימה. אנו חולפים על פני השדות של קיבוץ עינת. אני רץ בלי חולצה כי זה ממש נעים לי. רוצה להרגיש את הרוח מלטפת לי את הגוף. עם כל מטר שעובר אני מתחזק יותר ויותר. קשה להסביר את התחושה הזאת של החיות שמתחילה לפרוץ ממני. חזרתי מן המתים ואני חי.... תחושה מדהימה עם אנרגיות מטורפות, מצב רוח טוב שמשתלב יפה עם השקיעה המהממת שהיתה באותו היום.
פרדי לצערי אינו שותף לשמחה שלי. הוא נראה כבוי וגם פה ושם מתקשה לרוץ למרות שהשטח היה ברובו מישורי. רמי נעלם לנו באיזהו שלב ופרדי ממש מתחיל לחשוש שהוא פספס סימון באיזושהי נקודה והמשיך ישר ולא פנה שמאלה. אני פחות מודאג כי רמי היה במיטבו וגם אם הוא פספס נקודה הוא לא יתקשה להדביק אותנו. עוברים את הגשר מעל לכביש 6 לכיוון אלעד. אני עומד על הגשר משקיף על המכוניות שלא מבינות מי זה המשוגע הזה שעומד על הגשר עם ידיים פרוסות לצדדים סטייל "טיטאניק" וצורח במלוא הגרון. זה היה כיף...תחושה עילאית של אושר וחופש.
מגיעים לאלעד רק כדי לפגוש את רמי שהגיע לשם המון לפנינו. ניר הכין מנה חמה ואני מתפנה לטפל בכף הרגל. אני משתמש ב Compeed שהוא פלסטר מעולה שבד"כ אמורים לשים אותו (עד כמה שהבנתי) מראש במקום מיועד לפורענות. הוא למעשה משמש כשכבת עור שנייה, אוטם לחלוטין את השלפוחית ומאפשר המשך פעילות. פעם ראשונה שאני משתמש ואת הפלסטר הראשון אני לא מדביק כ"כ טוב ולכן אני מדביק עוד אחד עליו. נחים קצת וממשיכים.פרדי נראה סחוט. החולצה שלו ספוגה בזיעה והוא נראה עייף. אני מקווה לטוב. החושך ירד ואנחנו עוברים לפנסים ולנוהל לילה. אני נותן שתן בפעם הראשונה מאז יצאנו לפני 45 ק"מ וכמעט 6 שעות.
מקטע 6 : אלעד עד אזור התעשייה שהם. זהו, נגמרו החיים הטובים של המישור. עם המעבר מעל כביש 6 נראה כאילו עברנו את הגבול בין תצורה גאוגרפית מישורית לתצורה גאוגרפית הררית. אבל לי זה לא כל כך משנה. האנרגיות מטורפות, הפלסטר נראה כעושה את העבודה בינתיים ואני כבר כמה לקטע הלילי. עברנו 45 ק"מ בינתיים. מרתון ראשון מאחורינו. יש לנו כ 10 שעות חושך ולפי החישוב שלי עד שיעלה האור נספיק לעבור עוד כ 60-65 ק"מ . יעלה האור וישאר לנו עוד מרתון אחד קטנצ'יק. קטן עלינו.....
רמי ופרדי מדברים עם הבית הנוף ההררי עושה לי טוב. עם כל הכבוד למישור, אנחנו אוהבים את ההרים.
בקטעים נרחבים השביל אינו נוח לריצה, הרבה אבנים מעצבנות שמונעות מלרוץ באופן סדיר ובשילוב עם החושך זה לא הכי סימפטי.
פרדי נופל שוב, נתקל באבן או משהו והוא משתטח. רמי ויאיר מקדימה ולא רואים זאת. אני עוזר לו לקום וקורא להם. עוברים להליכה. הכל בסדר, שפשוף קל בירך אבל הוא לא נראה טוב. הוא מדאיג אותי.....
ממשיכים לאט, עוברים מתחת לכביש 6 בחזרה מערבה ואטוטו לאזור תעשיה שוהם. מגיעים לנקודה שהיא למעשה המחסנים של סל"א ( מי שנוסע על כביש 6 דרום יודע ). פה זה נק' הסיום של מקצה ה 54 ק"מ. יש פה הפנינג לא קטן עם מוזיקה וכו'. פרדי נשכב על הכביש, שם את הראש על אבן השפה ונח קצת.
מקטע 7: אזור התעשייה שוהם למצפה מודיעים: יצאנו. פרדי אומר שהוא מרגיש יותר טוב וירד לו קצת הלחץ מהריאות. אני שמח לשמוע. רמי מדווח שאנחנו בפיגור בזמנים. אין מה לעשות פרדי כרגע לא במיטבו ואי אפשר לרוץ יותר מהר. השביל נראה לי מוכר. אני נזכר שרצנו פה ב"סאקוני מודיעין טרייל" ב 2/2014 ויצאנו מהחנות של סאקוני בשוהם. מתחילים בטיפוס חזק. אני רצתי אז 22 ק"מ ופרדי הגיבור את המקצה של ה 50 ( ועם ההתברברות שלו זה יצא משהו כמו 56 ק"מ). אני נזכר גם שזאת הריצה בה הכרתי את גלית נווה - איך שהזמן עובר..... אני מזכיר לפרדי שפה רצנו. הוא זוכר משהו...
מגיעים לשיא גובה ומתחילים לרדת. אחרי כמה דקות אני מבחין בצד במישהו מקיא, עומד לידו מישהו. אני שואל אם אפשר לעזור והם אומרים לא. אני לא יודע להבחין האם אלה רצי אולטרה או שליחים- חושב ששליחים. ממשיכים לרוץ, האזור יפהפה, גם בחושך. רמי ויאיר יותר קדימה, אני עם פרדי מאחור, פוגשים צוותים של חיילים באימוני לילה שהולכים מולנו, אני מסיט את האור של הפנס למטה כדי לא לסנוור אותם. מעניין מה הם חושבים עלינו אבל אני לא הייתי מוכן עכשיו ללבוש את הבגדים הארוכים והמאובקים שלהם עם האפודים והקסדות בחום הנוראי הזה גם אם הייתי צריך ללכת עוד 200 ק"מ.
מידי פעם פרדי לוגם ממני מים. כנראה הוא גמר את כל המים. לא שאכפת לי, יש לי המון. ממשיכים, אני קצת נותן קדימה ובסופו של דבר מגיע למצפה מודיעים.
פה זה כבר ציביליזציה שמזכירה מירוץ שליחים. המון מכוניות, המון אנשים, חבורות חבורות של אנשים מעבירים חוויות ומתרגשים. זה נחמד, מזכיר לי את "הר לעמק". מה שאני לא מבין זה מאיפה כולם צצו פתאום? לא זכור לי שעקפו אותנו כל כך הרבה אנשים בדרך. ניר הגאון חונה ממש מול התחנה כך שאני לא צריך ללכת לשום מקום. פוגש את חברי וקולגה ב Runway ניר גולדשטיין, הוא נראה טוב למרות שהוא טוען שתפוסים לו קצת שרירים ( סיים שלישי בקטגוריה שלו). אחרי כמה דקות פרדי מגיע, הוא גמור....נשכב ליד האוטו על העפר ומבקש ממני שאשפוך לו מים קרים על הראש. אני שופך עליו אבל מבקש ממנו לזוז קצת לאספלט כי יצרנו ביצה ולא נעים לשכב בבוץ. פרדי מנסה להתקדם ובמכה אחת ננעלת לו רגל שמאל. הוא צועק מכאבים ואני קופץ עליו ומנסה לדחוף לו את אצבעות כף הרגל למעלה. משתלטים על זה ומרימים אותו על הרגליים. בחורה נחמדה מקבוצה של רצות שליחים, היא רופאה או אחות באה להסתכל עליו. היא אומרת לו שלדעתה הוא צריך לפרוש. מתיזה לו ספריי פרסקינדול על השרירים. אנחנו נותנים לו לשתות מים ואחרי כמה דקות הוא מקיא את הנשמה.אני מכיר את הסימפטומים, תמיד היה קורה לי בימים ראשונים של מילואים, חם מדי ואני לא שותה מספיק וגם לא מסתגל לחום.
פרדי מחליט להמשיך. אני סוחב לו את כל הציוד, ניר מכין לו סנדוויץ' וג'לים ויוצאים.
מקטע 8 : מצפה מודיעים לישפרו סנטר. יוצאים, פרדי מוריד את החולצה ונותן לגוף להתאורר. אני מכריח אותו לאכול את הפיתה. הוא חייב להכניס משהו לבטן, אחרי מאבק קל הוא משתכנע אבל אוכל ממש מעט. תמיד אחרי שאני מקיא אני מרגיש יותר טוב, כאילו איזה מועקה גדולה יורדת מהגוף. אני מקווה שפרדי מרגיש ככה גם כן. הרבה ריצה לא היה בקטע הזה. בסופו של דבר הגענו לישפרו סנטר. השעה 00:40 בקירוב . אנחנו בשעה וחצי פיגור לערך מהתוכנית המקורית אבל לא ממש אכפת לי, אני דואג לפרדי. ישפרו סנטר היתה תחנת האמצע ונק' הזינוק של רצי ה 70 . שם אנחנו פוגשים את שאר החברים , ענבל, טל, אורי, אבי ליפשיץ ואת אנט ואמיר של טל. המון המולה, המון אנשים. אני מתיישב ומבקש מנה חמה. פרדי נשכב ומכריז " זהו, אני פורש" . זאת בשבילי מכה מוראלית מאוד חזקה שכן ברור לי שאני ופרדי ביחד באש ובמים ואם הוא פורש אז מה הטעם שלי להמשיך לבד? קרן גולדבלט באה לבקר את פרדי, רואה אותו ומיד מזעיקה פרמדיק שיבדוק אותו. בא פרמדיק ומחליט על פינוי. אני יושב שבור בכיסא. לידי יושב יאיר ישראל עם 3 מבניו. תענוג של ילדים איך הם מטפלים בו ודואגים לו. פשוט מחמם את הלב. פרדי קם וניגש אלי ומשביע אותי שלא לפרוש , הילדים של יאיר מבקשים ממני ללוות אותו כדי שלא ירוץ לבד בלילה. לאט לאט אני מחדיר לראש שאני ממשיך. מתחיל להתארגן, מנקה קצת את האבק מהרגליים ומעסה אותן עם משחה סינית שטל נתן לי. משחה מצויינת. אני מעסה ארוכות את הרגליים, מעמיס ציוד, אוכל על תיק הריצה שלי. כעיקרון, מהנקודה הזאת ואילך הליווי אסור ואיני יודע מתי אראה את מכונית הליווי בפעם הבאה. רמי יצא עם ההזנקה של ה 70 ק"מ והוא ירוץ עם ענבל אורי וטל. אני לא רציתי להצטרף. לא רציתי להאט אותם. יוצאים....
מקטע 9 : ישפרו סנטר לכרמי יוסף. פה בא היתרון העצום של ריצות ההכנה. האזור אינו זר לי, זוכר כל פניה ולמרות שהשילוט בסה"כ מצויין זה עוזר כשמכירים את המסלול , יודעים מה צופן המסלול אחרי כל פינה. יאיר רץ עם מקלות נורדיים ועליו זה נראה קליל. הוא מסביר שהיתרון הוא שנורא קשה ליפול איתם וזה יתרון בלילה כאשר העירנות קצת יורדת. המסלול בסה"כ עובר מהר אלא שבנוסף לשלפוחית שלרגע לא מפסיקה לכאוב מתווסף לי כאב נוסף בעקב של כף הרגל. אני מניח שגם שם מתפתחת שלפוחית.
טעות של טירון שעשיתי זה שהנעליים ( הספייר) איתם אני רץ עכשיו הן חדשות לגמרי. רצתי איתן רק פעם אחת שבוע לפני. אלה הן ה Salomom speedcross 3 נעל נהדרת שאני מכיר היטב אולם אלה חדשות לגמרי ובריצת הבכורה הן לא היו נוחות לגמרי. לפיכך החלטתי שלמירוץ במידה ואצטרך לרוץ איתן ארוץ בלי מדרסים(כך הנעל תהיה רחבה יותר) ולפיכך את המדרסים השארתי בבית.
ניחא, נצטרך להתמודד גם עם זה. מגיעים לכרמי יוסף. הבנים של יאיר מחכים לו ומתפלאים שעשינו זאת כל כך מהר. הם אומרים לי שאני נראה טוב יותר ממה שנראיתי בישפרו סנטר וזה מעודד אותי. כמה דקות להדבקת פלסטרים על העקב. זה לא פשוט לשבת על כיסא ולהתחיל לחלוץ נעליים אחרי 84 ק"מ אבל אני מתגבר על זה לא רע ואנחנו יוצאים לדרך.
מקטע 10: כרמי יוסף למצפה הראל. מתחילים בירידה חזקה בתוך היער. אני נזכר בריצת ההכנה שגם אז הלילה היה חם באופן מפתיע ובכלל מזג האויר משוגע. כשיורדים לעמק קריר יותר וכשמטפסים למעלה חם בטירוף. אין בריזה רק רוח חמה. אני נזכר בוובינר שלפני המירוץ שקרן אמרה שצריך לדאוג למשהו חם כי בהרי ירושלים תמיד קר בלילה. נו, טוב, אף אחד לא ציפה לטירוף הזה. אנחנו רצים במישור ובירידות ועוברים להליכה מהירה בעליות. פה ושם עוקפים אותנו רצי שליחים וזורקים מילה טובה. פוגשים את גלעד קראוז. הוא עוקף אותנו בקלילות. הוא מספר לי שפרדי בקפלן. שאר המסלול עובר בלי בעיות מיוחדות. מגיעים למצפה הראל. אני פוגש את ניר ומתעדכן על מצבו של פרדי . חושבים שיש לו משהו בלב והוא במיון לב או משהו דומה ב"קפלן". אני מצליח להשיג אותו בטלפון והוא מרגיע אותי ומעודד אותי.
יוצאים...
מקטע 11: מצפה הראל לאשתאול. יורדים ממצפה הראל בריצה קלה ומתחברים לדרך בורמה. מתחילים טיפוס ארוך ואיטי. כמה רצים עוברים אותנו בריצה קלילה בעלייה הלא פשוטה הזאת ואני נחמץ מקנאה על הקלילות שלהם ועל הסרבול שלי אבל אני אחרי 90+ קילומטרים והם לא. עוד מעט השחר עולה. אני קצת יותר איטי ממה שחשבתי אבל בסביבה. העליה עושה רושם שלא רוצה להיגמר וכשנגמרת אחת באה מיד אחת אחריה. כף רגל ימין שלי סחוטה לגמרי ובאופן טבעי המאמץ עובר יותר לכף רגל שמאל. הרקמה הרכה שבקדמת כף רגל שמאל מתחילה להכאיב גם כן אבל שם לשמחתי לא מתפתחת שלפוחית. השחר עולה , אנחנו לא זקוקים לפנסים יותר. יאיר קצת מקדימה ומדי פעם הוא מסתכל אחורה לראות אם אני עוד חי. קילומטר אחרון עד לתחנה, הירידה מתחילה. אני רץ, בקושי רב אבל רץ. מגיעים. ניר מחכה לי שם. יאיר חובר לבנים שלו. הוא אומר שיש לי הפתעה באוטו אבל קודם אני הולך לעמדה של מרת"א שכיבדו אותנו בלאפות. אבל לאפות שעמדו בחוץ כל הלילה כבר יבשות ואני לא מצליח לבלוע. אני מבקש מניר מנה חמה והולך לאוטו. רמי שם. יש לו גם שלפוחית ברגל וזה האט אותו. אני נותן לו פלסטר ותוך כדי שם פלסטר אחרון על העקב. מנצל את ההזדמנות לחלוץ קצת נעליים ומתמוטט בכיסא. אני כל כך עייף. 06:00. ער כבר 23 שעות ורץ כבר 17. 100 קילומטר אחרינו. 100 קילומטר ב 17 שעות בחום הזה, אחרי שכבר הייתי פגר ואח"כ כל הסיפור עם פרדי נראה לי במבט לאחור כלא רע בסה"כ. עוד 44 לסיום ו 8 שעות. נראה אפשרי. ניר אומר שבסה"כ הקצב שלנו בלילה היה טוב ואנחנו אפילו יכולים להדביק את הפער אם נשמור על קצב כזה אבל אני רוצה רק לעצום את העיניים. ניר אומר לי לנמנם קצת ושהוא יעיר אותי בעוד 15 דקות. עצמתי את העיניים רק בשביל להתעורר אחרי 15 דקות. אני קצת יותר עירני אבל הרגליים בוערות. אני לא יודע איך אני יכול להמשיך. שוב מעסה את הרגליים עם המשחה של טל. ניר גוער בי ומבטיח שכשאני אתחיל ללכת הכל יתחמם ויכנס לקצב. איכשהו משחיל את הנעליים לרגליים בכאבי תופת ומתחיל לנוע.
מקטע 12: אשתאול לרמת רזיאל.
רמי רץ בקלילות שלא תאמן כאילו הרגע הוא התחיל את המירוץ, יאיר אחריו ואני מדדה בסוף. עוברים את הכביש הראשי ונכנסים לשטח, חולפים על פני יקב פלאם בדרך ליער הקדושים עוברים בשער הכניסה - הקשת המרשימה שבו חקוקות שמות הקהילות שתרמו את העצים ושבזכותן קיים היער ונערך לטיפוס. אני לבד, רמי ויאיר נעלמו רוכבי אופניים ראשונים כבר מתחילים לדווש במרץ בעליות. ולמרות השעה המוקדמת יחסית כבר חם מאוד. אין שום קרירות כי לא היה קריר בלילה. אני מחליט להוריד חולצה וממילא אף אחד לא רואה אותי. עליה מאוד תלולה ולמעשה פה מתחיל החלק הקשה של המירוץ שכן מכאן ואילך הרוב הוא במגמת עליה. מרתון שלם במגמת עליה. אני מטפס במרץ ובכלל יותר קל לי משום מה לטפס מאשר ללכת במישור או בירידה, הכוונה מבחינת הכאבים בכפות הרגליים. אני משתדל שלא לחשוב על הכאבים ונזכר בציטוט מתוך הספר של הרוקי מורקמי " על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" שאומר שהכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל נתון לבחירה. ואני בוחר שלא לסבול כי אני יודע שאני לקראת הסוף והרוב כבר מאחורי והבטחתי לפרדי ואני חושב על שלמה( חבר יקר ואני לא אפרט) ועל מה שהוא עובר ובכלל שאין לי זכות להתלונן כי עשיתי זאת מבחירה. ממשיך והעליה המזורגגת הזאת לא נגמרת. בריצת ההכנה התפעלנו מהנוף מהמדהים. עכשיו אני לא מתפעל מכלום.....
אחרי נצח מגיע לרמת רזיאל. נדמה לי שכפות הרגליים שלי הם סטייקים מדממים. יאיר מחכה לי. צונח בכיסא ושותה המון קולה. ניר אומר שהוא מופתע שעשיתי זאת כל כך מהר. אני מנסה להחליף נעליים אבל מהר מותר על הרעיון אבל לוקח את המדרסים מהנעליים הישנות ודוחף לשלי. חייב להרגיש עוד קצת רכות משהו שיקל קצת על הכאבים. יוצאים....
מקטע 13: רמת רזיאל לקיבוץ צובה. ממש צולע. יאיר רץ בירידה ואני לא מסוגל. מנסה אבל אחרי כמה מטרים מפסיק. ההליכה בירידה הורגת אותי. חום מטורף!!! שמח שלקחתי הפעם את תיק הריצה כי אני לא מפסיק לשתות ולהרטיב את הפנים. כל כך חם לי שאני אפילו לא מסוגל לשים את הכובע על הראש. השמש חורכת. אין טיפת צל ומלא ברחשים מתעופפים ונדבקים לזיעה. עולה יורד, עולה יורד ובסוף מתחיל את הטיפוס שנראה כאילו אין לו סוף לגבעת יערים. ממש לא נגמר. עוברים אותי מלא רוכבי אופניים וכמה מהם ממש מביטים בי בחמלה וכמעט אף אחד לא מעודד. יש לי תאוריה על רוכבי אופניים שהסנוביות שלהם עולה ביחס ישר ככל שהאופניים שלהם יותר יקרוים. כנראה שהם לא סופרים את ההולכים על שניים. אחרי זמן שנראה כמו נצח אני מגיע לצומת של גבעת יערים. יש שם מעין פינת זכרון עם גזיבו וברזייה. כל רוכבי האופניים יושבים שם ואני צריך לדלג מעל האופניים כדי להגיע לברזייה. אף אחד לא טורח לפנות לי דרך. הם כנראה עייפים. רכבו שעה או משהו כזה ואין להם כוח לזוז. אני מתעכב שם. מתענג על המים ששוטפים לי את הראש. מרטיב טוב טוב את הכובע. מבנה התעשייה הדי מכוער של קיבוץ צובה בולט ומסמן לי שהתחנה ממש קרובה. יאללה לדרך. דרך הגפנים והגענו לצובה. הפתעה!!! מוטי קלינגר וסער אשתו של רמי מחכים לי שם ומקבלים אותי בקריאות עידוד. איזה כייף. כבר עושה מצב רוח יותר טוב. אני צונח בכיסא (מן הרגל של לצנוח בכיסא) ומבקש קולה ובירה שחורה. שותה בלי סוף. סער ומוטי מפחדים שאני הולך לקבל כאב בטן. אבל הבטן שלי בשלב זה עשוייה מבטון. אני אוכל משהו ונח קצת. פתאום צצים מולי אורית שצברג דנן ויעקב רחימי. איזו הפתעה. רחימי התחיל אתמול ב 16:00 ואורית זינקה מישפרו סנטר. רחימי נראה גמור. מוטי מציע לו לשתות ויעקב שותה בירה שחורה ופתאום הוא קם ומתחיל להקיא, אבל כמויות מטורפות. בחיים לא ראיתי מישהו מקיא כל כך הרבה. ממש מפחיד. אורית אומרת שהוא הקיא המון במהלך המירוץ. כנראה גם הוא מיובש. אבל הם רוצים להמשיך. אני רוצה להמשיך. 09:30 ו 4.5 שעות לסיום וקצת פחות משלושים קילומטר. יוצא לפני כולם.
מקטע 14: קיבוץ צובה לאבן ספיר: הקטע שמוגדר כקשה ביותר בכל המירוץ ולא בגלל העליות הקשות אלא בגלל הירידה של הסטף. יאיר משיג אותי אחרי כמה דקות ואנחנו הולכים במרץ. גם הוא כבר לא חושב על לרוץ. החום בלתי נתפס מבחינתי אבל יש קטעים קצת מוצלים וזה טוב. יוצאים לכביש ועוברים לצד השני. זה קצת מסוכן. יש תנועת כלי רכב ואנחנו לא יכולים לזוז בזריזות. המקום לא מיועד להולכי רגל ואין מעבר חצייה או משהו. הצלחנו ואנחנו בכניסה לגן הסטף. מתחילים לרדת. השרירים מסרבים לקבל את התנועה הזאת של הירידה. במשך 120 ק"מ הם התרגלו לדחוף ועכשיו הם צריכים לבלום. זה לא פשוט. יאיר המלאך מציע לי את אחד מהמקלות הנורדיים שלו. "תשען עליו" הוא מייעץ ואכן זה מקל במקצת ובמיוחד נותן תחושה של בטחון כשאתה שולח משהו קדימה ויכול להישען עליו. מגיעים לסטף, החלק הקשה עוד לפנינו.יש שם ברזייה עם מים קרים. אני מתעכב עליה ארוכות ומפנטז שאני נשכב כאן ושמישהו יבוא לאסוף אותי אח"כ. רחימי ואורית חולפים על פנינו. מלווה אותם גיא גולדבלט הבן של קרן. אוקיי.....המדרגות. אוי המדרגות.....זה נראה נצחי, אינסופי ובעיקר מצחיק. כנראה שמי שלא ראה אותי יורד את המדרגות של הסטף לא ראה מחזה מצחיק מימיו. כפות הרגליים שלי כל כך כואבות שזה כבר מעבר לכאב. אני כבר לא יכול לתאר לי מה הולך שם.סופסוף הירידה נגמרת. יאיר מחכה לי ואנו פונים שמאלה ומתחילים לצעוד בשביל. אוטוטו הקטע נגמר. רק עוד מאמץ קטן. אחרי כשני קילומטרים מגיעים לנק' בה נכנסים ליער ולערוץ הנחל ומתחילים לטפס. רחימי ואורית יושבים שם ולידם עומד גיא גולדבלט. הוא מבקש לומר לנו משהו ומודיע שבשל עומס החום הכבד הוחלט לחדול את המירוץ בשעה 11:00 ותחנת אבן ספיר אליה נגיע מיד היא התחנה האחרונה. אני ברגשות מעורבים אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בנדון. זה לא המירוץ שלי ואני לא מחליט לגביו דבר ונותר לי לקבל את רוע הגזירה, מה גם שזה בסה"כ מירוץ, משהו שעושים בשביל הכיף ואין טעם לסכן חיים למענו. ובכל אופן נותרת תחושה קלה של החמצה. הגעתי כל כך קרוב....... ועברתי 124 ק"מ. נותרו עוד 2 תחנות, 3 שעות לזמן הרשמי ו 20 קילומטר. האם הייתי עושה את זה ? ואילולא השלפוחיות המטופשות הייתי יכול לרוץ ולבטח הייתי מגיע לתחנה הזאת הרבה לפני. המון מחשבות ומצד שני תחושת סיפוק עצומה. אף פעם לא רצתי למרחק הזה והוכחתי נחישות והתמדה וכח רצון ויכולת להתגבר על משברים ומכשולים. מעין מסע התבגרות לילד הנצחי.
הגבים שבריצת ההכנה היו מלאי מים יבשים וחרבים עכשיו וזה עצוב כי הייתי שמח לטבול קצת את הרגליים במים ולקרר אותן קצת. עוד מאמץ קטן ואחרון ואנחנו באבן ספיר. בית חולים הדסה בולט במלוא כיעורו כמו שומה ענקית על לחיו של ההר. יאללה אבן ספיר. ניר, מוטי וסער כבר מחכים לי שם ואיתם הפתעה! גם רמי. הייתי בטוח שהוא כבר הרבה יותר קדימה אבל כנראה גם הוא האט בסוף. אבל לארוך כל הדרך הוא נתן ריצה מדהימה ואין לי ספק שלולא פרדי ואני שהאטנו אותו כל אחד בתורו הוא היה מסיים בזמן מצוין. אני מניח שיש לנו חשבון פתוח עם המסלול והנקמה תגיע במוקדם או במאוחר
דבר ראשון אני מוריד נעליים ועובר לסנדלים. לשמחתי כפות הרגליים שלי לא מדממות אלא רק נפוחות במידה מבהילה. אורית ורחימי שוקלים האם להמשיך בכל זאת למרות שהמירוץ הופסק. לי זה הספיק. אם לא היה לי כל כך כואב ברגליים אולי הייתי שוקל אבל השלמתי עם זה שלא.
מתארגנים ונוסעים לנק' הסיום במתחם התחנה להיפגש עם החברה.
סיכום :
פרדי נשאר מאושפז לאורך כל סוף השבוע ולבסוף שוחרר עם חותמת "בריא". תודה לאל. מסתבר שזאת היתה רק התייבשות שגרמה לאי סדרים ב א.ק.ג
הרגליים שלי התנפחו לממדי ענק במהלך סוף השבוע והנפיחות לא ירדה. אנדראה בת קבוצתי שהיא אחות הביאה לי משחה אנטיביוטית והורתה לי לעשות אמבטיות פולידין כמה פעמים ביום. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה והיום מקץ שבועיים הרגליים כמו חדשות.
משטר התזונה וכדורי המלח למיניהם הוכיח את עצמו עבורי. לא קרה לי פעם אחת ששריר נתפס או שקיבלתי איתות מסויים משריר. כמובן שהשרירים היו קצת מכווצים בסוף אבל זה נורמלי אחרי מרחק כזה.
תוכנית האימונים הוכיחה עצמה. פחות אימונים מבעבר אבל יותר אימונים ייעודיים. חשוב למצוא את המינון הנכון ולתת לגוף גם את המנוחה שלו ובמיוחד נכון עבור מישהו שלא בא לקחת פודיום אלה לסיים את המירוץ
Always expect the unexpected
לעולם לא לזלזל יותר במעברי מים . תמיד לדאוג לשקיות רזרביות.
אולטרה כנראה בסופו של דבר צריך לרוץ לבד. פרדי אמר לי שהוא הרגיש לא טוב עם זה שהוא ניסה לדחוק בי לרוץ כשלא יכולתי. יכול להיות שהוא צודק ומצד שני אני שמח שהוא לא נטש אותי שם למרות שהפצרתי בו להמשיך. אבל בכללי ואולי בגלל המרחק ובשונה מריצות קצרות יותר, אולטרה זה מירוץ אינדבידואלי. אי אפשר להיות בהרמוניה קבוצתית למרחק כזה.
נחתי במשך 10 ימים, נתתי לשלפוחיות להחלים ולשרירים קצת להירגע. אחרי 10 ימים יצאתי עם פרדי לבדיקת מערכות. רצנו 5 ק"מ. היה חמסין ולמרות שרצנו ב 19:00 היה קשה מאוד. פה ושם הרגשתי שהרגליים עוד לא ב Fine tuning.
אתמול יצאתי לריצה קצת יוצר ארוכה עם גלית וכבר הרגיש יותר טוב.
לאט לאט , אין מה למהר. סובב עמק רק עוד חצי שנה.
מקטע 4 : הוד השרון לפארק אפק. יאיר ישראל מצטרף אלינו ועכשיו אנחנו ארבעה רצים. במקטע הזה יש 2 מעברי מים ואנחנו מצטיידים בשקיות שהכנו מבעוד מועד. עוד קשה לי ממש לרוץ אבל פה ושם זה מתחיל לקבל צורה של ריצה. השמש פה ושם מסתתרת אחרי ענן ולפעמים נדמה לי שאפילו יש איזה בריזה אקראית. מגיעים למעבר המים הראשון - גשר אירי. שמים את השקיות ומתחילים לעבור. אני מרגיש קצת רטיבות ברגל ימין. מתברר שיש לי חור קטן בשקית והמים חודרים. זה לא נורא. מקפלים את השקיות וממשיכים. במעבר השני אנחנו נתקלים כבר במשפחות שעורכות פיקניק במקום ובאמת זה מקום מקסים. 2 ילדים רוחצים במים היכן שאנו אמורים לעבור , השעה מתקרבת ל 18:00 ופתאום אני קולט ששרדתי כמעט 5 שעות בחום בלתי אנושי (ובטח בשבילי), אני מחייך פנימה בסיפוק.
במעבר השני המים כבר חודרים חופשי מבעד לשקית. זה לא גשר אירי כמו במעבר הראשון והוא פחות נוח, מלא אבנים וסלעים. באיזשהו שלב אני מבין שאין טעם ומעיף את השקיות. הכל ממילא רטוב. לא נורא אני אומר לעצמי, עוד מעט מגיעים לתחנה.
ממשיכים לרוץ , כבר טיפה פחות חם ויותר סביל אבל עדיין לא מסוגל לרוץ רצוף. צריך מדי פעם לעצור ולתת לנשימה ולדופק להסדיר את עצמם.
קצת לפני מעבר מתחת לפסי רכבת פרדי נתקל בחתיכת ברזל שבלטה מהארץ והוא נופל. פניו מתעוותות בכאב והוא ממהר ליישר את הרגל כדי שהשריר לא יתפס. מקימים אותו. נראה שהכל בסדר. ממשיכים, עוברים באזור של שמורה עם בריכה ענקית ונפלאה של נופרים( חייב להגיע לשם עם המשפחה), פוגשים חבורה ענקית של רוכבי אופניים וממשיכים. הצבעים בשמיים מתחילים להיות יפהפיים. מגיעים לכפר הבפטיסטיים ושם בכניסה יש ברזייה יפה מתחת לסככה עם פסוק מ"הבשורה עפ"י יוחנן". אנחנו שוטפים את הראשים וטובלים את הכובעים. מגיעות 3 בנות דתיות שמטיילות באזור. הן רוצות לשתות מן המים אבל רואות את הפסוק. "אבל זה של נוצרים" אחת מהן אומרת. "אבל המסר הוא אוניברסלי" אני עונה לה והמים נהדרים. אנחנו ממשיכים ובסופו של דבר מגיעים לפארק אפק. אני שוטף את הראש וממהר להחליף נעליים וגרביים. פה אני חושד קצת שמתחילה להיווצר לי שלפוחית. אני בריצות ארוכות משתמש בגרביים של Drymax שגאוות היצרן היא בכך שהגרביים מונעות היווצרות יבלות ושלפוחיות ואני יכול להעיד מריצת 100 ק"מ ועוד המון ריצות ארוכות שזה נכון אבל כנראה שום גרב לא יכולה לעמוד בשילוב של המים.
טלפון קצר הביתה לספר להם שאני עוד חי, אוכל, שותה, מתרענן ויוצאים. כבר התעכבנו פה מעל ומעבר.
מקטע 5 : פארק אפק לאלעד. יוצאים. מיד אני מרגיש תחושה לא נוחה באזור כרית כף רגל ימין ואני מבין שמתחילה להיווצר לי שם שלפוחית. זה מאוחר מדי לחזור עכשיו אחורה. אצטרך לחכות עד שנגיע לאלעד. בסה"כ 9 ק"מ. עכשיו מזג האויר מתחיל להיות ממש נחמד, השמש מתחילה לשקוע ונעשה יותר קריר. פה ושם אפילו רוח נעימה. אנו חולפים על פני השדות של קיבוץ עינת. אני רץ בלי חולצה כי זה ממש נעים לי. רוצה להרגיש את הרוח מלטפת לי את הגוף. עם כל מטר שעובר אני מתחזק יותר ויותר. קשה להסביר את התחושה הזאת של החיות שמתחילה לפרוץ ממני. חזרתי מן המתים ואני חי.... תחושה מדהימה עם אנרגיות מטורפות, מצב רוח טוב שמשתלב יפה עם השקיעה המהממת שהיתה באותו היום.
פרדי לצערי אינו שותף לשמחה שלי. הוא נראה כבוי וגם פה ושם מתקשה לרוץ למרות שהשטח היה ברובו מישורי. רמי נעלם לנו באיזהו שלב ופרדי ממש מתחיל לחשוש שהוא פספס סימון באיזושהי נקודה והמשיך ישר ולא פנה שמאלה. אני פחות מודאג כי רמי היה במיטבו וגם אם הוא פספס נקודה הוא לא יתקשה להדביק אותנו. עוברים את הגשר מעל לכביש 6 לכיוון אלעד. אני עומד על הגשר משקיף על המכוניות שלא מבינות מי זה המשוגע הזה שעומד על הגשר עם ידיים פרוסות לצדדים סטייל "טיטאניק" וצורח במלוא הגרון. זה היה כיף...תחושה עילאית של אושר וחופש.
מגיעים לאלעד רק כדי לפגוש את רמי שהגיע לשם המון לפנינו. ניר הכין מנה חמה ואני מתפנה לטפל בכף הרגל. אני משתמש ב Compeed שהוא פלסטר מעולה שבד"כ אמורים לשים אותו (עד כמה שהבנתי) מראש במקום מיועד לפורענות. הוא למעשה משמש כשכבת עור שנייה, אוטם לחלוטין את השלפוחית ומאפשר המשך פעילות. פעם ראשונה שאני משתמש ואת הפלסטר הראשון אני לא מדביק כ"כ טוב ולכן אני מדביק עוד אחד עליו. נחים קצת וממשיכים.פרדי נראה סחוט. החולצה שלו ספוגה בזיעה והוא נראה עייף. אני מקווה לטוב. החושך ירד ואנחנו עוברים לפנסים ולנוהל לילה. אני נותן שתן בפעם הראשונה מאז יצאנו לפני 45 ק"מ וכמעט 6 שעות.
מקטע 6 : אלעד עד אזור התעשייה שהם. זהו, נגמרו החיים הטובים של המישור. עם המעבר מעל כביש 6 נראה כאילו עברנו את הגבול בין תצורה גאוגרפית מישורית לתצורה גאוגרפית הררית. אבל לי זה לא כל כך משנה. האנרגיות מטורפות, הפלסטר נראה כעושה את העבודה בינתיים ואני כבר כמה לקטע הלילי. עברנו 45 ק"מ בינתיים. מרתון ראשון מאחורינו. יש לנו כ 10 שעות חושך ולפי החישוב שלי עד שיעלה האור נספיק לעבור עוד כ 60-65 ק"מ . יעלה האור וישאר לנו עוד מרתון אחד קטנצ'יק. קטן עלינו.....
רמי ופרדי מדברים עם הבית הנוף ההררי עושה לי טוב. עם כל הכבוד למישור, אנחנו אוהבים את ההרים.
בקטעים נרחבים השביל אינו נוח לריצה, הרבה אבנים מעצבנות שמונעות מלרוץ באופן סדיר ובשילוב עם החושך זה לא הכי סימפטי.
פרדי נופל שוב, נתקל באבן או משהו והוא משתטח. רמי ויאיר מקדימה ולא רואים זאת. אני עוזר לו לקום וקורא להם. עוברים להליכה. הכל בסדר, שפשוף קל בירך אבל הוא לא נראה טוב. הוא מדאיג אותי.....
ממשיכים לאט, עוברים מתחת לכביש 6 בחזרה מערבה ואטוטו לאזור תעשיה שוהם. מגיעים לנקודה שהיא למעשה המחסנים של סל"א ( מי שנוסע על כביש 6 דרום יודע ). פה זה נק' הסיום של מקצה ה 54 ק"מ. יש פה הפנינג לא קטן עם מוזיקה וכו'. פרדי נשכב על הכביש, שם את הראש על אבן השפה ונח קצת.
מקטע 7: אזור התעשייה שוהם למצפה מודיעים: יצאנו. פרדי אומר שהוא מרגיש יותר טוב וירד לו קצת הלחץ מהריאות. אני שמח לשמוע. רמי מדווח שאנחנו בפיגור בזמנים. אין מה לעשות פרדי כרגע לא במיטבו ואי אפשר לרוץ יותר מהר. השביל נראה לי מוכר. אני נזכר שרצנו פה ב"סאקוני מודיעין טרייל" ב 2/2014 ויצאנו מהחנות של סאקוני בשוהם. מתחילים בטיפוס חזק. אני רצתי אז 22 ק"מ ופרדי הגיבור את המקצה של ה 50 ( ועם ההתברברות שלו זה יצא משהו כמו 56 ק"מ). אני נזכר גם שזאת הריצה בה הכרתי את גלית נווה - איך שהזמן עובר..... אני מזכיר לפרדי שפה רצנו. הוא זוכר משהו...
מגיעים לשיא גובה ומתחילים לרדת. אחרי כמה דקות אני מבחין בצד במישהו מקיא, עומד לידו מישהו. אני שואל אם אפשר לעזור והם אומרים לא. אני לא יודע להבחין האם אלה רצי אולטרה או שליחים- חושב ששליחים. ממשיכים לרוץ, האזור יפהפה, גם בחושך. רמי ויאיר יותר קדימה, אני עם פרדי מאחור, פוגשים צוותים של חיילים באימוני לילה שהולכים מולנו, אני מסיט את האור של הפנס למטה כדי לא לסנוור אותם. מעניין מה הם חושבים עלינו אבל אני לא הייתי מוכן עכשיו ללבוש את הבגדים הארוכים והמאובקים שלהם עם האפודים והקסדות בחום הנוראי הזה גם אם הייתי צריך ללכת עוד 200 ק"מ.
מידי פעם פרדי לוגם ממני מים. כנראה הוא גמר את כל המים. לא שאכפת לי, יש לי המון. ממשיכים, אני קצת נותן קדימה ובסופו של דבר מגיע למצפה מודיעים.
פה זה כבר ציביליזציה שמזכירה מירוץ שליחים. המון מכוניות, המון אנשים, חבורות חבורות של אנשים מעבירים חוויות ומתרגשים. זה נחמד, מזכיר לי את "הר לעמק". מה שאני לא מבין זה מאיפה כולם צצו פתאום? לא זכור לי שעקפו אותנו כל כך הרבה אנשים בדרך. ניר הגאון חונה ממש מול התחנה כך שאני לא צריך ללכת לשום מקום. פוגש את חברי וקולגה ב Runway ניר גולדשטיין, הוא נראה טוב למרות שהוא טוען שתפוסים לו קצת שרירים ( סיים שלישי בקטגוריה שלו). אחרי כמה דקות פרדי מגיע, הוא גמור....נשכב ליד האוטו על העפר ומבקש ממני שאשפוך לו מים קרים על הראש. אני שופך עליו אבל מבקש ממנו לזוז קצת לאספלט כי יצרנו ביצה ולא נעים לשכב בבוץ. פרדי מנסה להתקדם ובמכה אחת ננעלת לו רגל שמאל. הוא צועק מכאבים ואני קופץ עליו ומנסה לדחוף לו את אצבעות כף הרגל למעלה. משתלטים על זה ומרימים אותו על הרגליים. בחורה נחמדה מקבוצה של רצות שליחים, היא רופאה או אחות באה להסתכל עליו. היא אומרת לו שלדעתה הוא צריך לפרוש. מתיזה לו ספריי פרסקינדול על השרירים. אנחנו נותנים לו לשתות מים ואחרי כמה דקות הוא מקיא את הנשמה.אני מכיר את הסימפטומים, תמיד היה קורה לי בימים ראשונים של מילואים, חם מדי ואני לא שותה מספיק וגם לא מסתגל לחום.
פרדי מחליט להמשיך. אני סוחב לו את כל הציוד, ניר מכין לו סנדוויץ' וג'לים ויוצאים.
מקטע 8 : מצפה מודיעים לישפרו סנטר. יוצאים, פרדי מוריד את החולצה ונותן לגוף להתאורר. אני מכריח אותו לאכול את הפיתה. הוא חייב להכניס משהו לבטן, אחרי מאבק קל הוא משתכנע אבל אוכל ממש מעט. תמיד אחרי שאני מקיא אני מרגיש יותר טוב, כאילו איזה מועקה גדולה יורדת מהגוף. אני מקווה שפרדי מרגיש ככה גם כן. הרבה ריצה לא היה בקטע הזה. בסופו של דבר הגענו לישפרו סנטר. השעה 00:40 בקירוב . אנחנו בשעה וחצי פיגור לערך מהתוכנית המקורית אבל לא ממש אכפת לי, אני דואג לפרדי. ישפרו סנטר היתה תחנת האמצע ונק' הזינוק של רצי ה 70 . שם אנחנו פוגשים את שאר החברים , ענבל, טל, אורי, אבי ליפשיץ ואת אנט ואמיר של טל. המון המולה, המון אנשים. אני מתיישב ומבקש מנה חמה. פרדי נשכב ומכריז " זהו, אני פורש" . זאת בשבילי מכה מוראלית מאוד חזקה שכן ברור לי שאני ופרדי ביחד באש ובמים ואם הוא פורש אז מה הטעם שלי להמשיך לבד? קרן גולדבלט באה לבקר את פרדי, רואה אותו ומיד מזעיקה פרמדיק שיבדוק אותו. בא פרמדיק ומחליט על פינוי. אני יושב שבור בכיסא. לידי יושב יאיר ישראל עם 3 מבניו. תענוג של ילדים איך הם מטפלים בו ודואגים לו. פשוט מחמם את הלב. פרדי קם וניגש אלי ומשביע אותי שלא לפרוש , הילדים של יאיר מבקשים ממני ללוות אותו כדי שלא ירוץ לבד בלילה. לאט לאט אני מחדיר לראש שאני ממשיך. מתחיל להתארגן, מנקה קצת את האבק מהרגליים ומעסה אותן עם משחה סינית שטל נתן לי. משחה מצויינת. אני מעסה ארוכות את הרגליים, מעמיס ציוד, אוכל על תיק הריצה שלי. כעיקרון, מהנקודה הזאת ואילך הליווי אסור ואיני יודע מתי אראה את מכונית הליווי בפעם הבאה. רמי יצא עם ההזנקה של ה 70 ק"מ והוא ירוץ עם ענבל אורי וטל. אני לא רציתי להצטרף. לא רציתי להאט אותם. יוצאים....
מקטע 9 : ישפרו סנטר לכרמי יוסף. פה בא היתרון העצום של ריצות ההכנה. האזור אינו זר לי, זוכר כל פניה ולמרות שהשילוט בסה"כ מצויין זה עוזר כשמכירים את המסלול , יודעים מה צופן המסלול אחרי כל פינה. יאיר רץ עם מקלות נורדיים ועליו זה נראה קליל. הוא מסביר שהיתרון הוא שנורא קשה ליפול איתם וזה יתרון בלילה כאשר העירנות קצת יורדת. המסלול בסה"כ עובר מהר אלא שבנוסף לשלפוחית שלרגע לא מפסיקה לכאוב מתווסף לי כאב נוסף בעקב של כף הרגל. אני מניח שגם שם מתפתחת שלפוחית.
טעות של טירון שעשיתי זה שהנעליים ( הספייר) איתם אני רץ עכשיו הן חדשות לגמרי. רצתי איתן רק פעם אחת שבוע לפני. אלה הן ה Salomom speedcross 3 נעל נהדרת שאני מכיר היטב אולם אלה חדשות לגמרי ובריצת הבכורה הן לא היו נוחות לגמרי. לפיכך החלטתי שלמירוץ במידה ואצטרך לרוץ איתן ארוץ בלי מדרסים(כך הנעל תהיה רחבה יותר) ולפיכך את המדרסים השארתי בבית.
ניחא, נצטרך להתמודד גם עם זה. מגיעים לכרמי יוסף. הבנים של יאיר מחכים לו ומתפלאים שעשינו זאת כל כך מהר. הם אומרים לי שאני נראה טוב יותר ממה שנראיתי בישפרו סנטר וזה מעודד אותי. כמה דקות להדבקת פלסטרים על העקב. זה לא פשוט לשבת על כיסא ולהתחיל לחלוץ נעליים אחרי 84 ק"מ אבל אני מתגבר על זה לא רע ואנחנו יוצאים לדרך.
מקטע 10: כרמי יוסף למצפה הראל. מתחילים בירידה חזקה בתוך היער. אני נזכר בריצת ההכנה שגם אז הלילה היה חם באופן מפתיע ובכלל מזג האויר משוגע. כשיורדים לעמק קריר יותר וכשמטפסים למעלה חם בטירוף. אין בריזה רק רוח חמה. אני נזכר בוובינר שלפני המירוץ שקרן אמרה שצריך לדאוג למשהו חם כי בהרי ירושלים תמיד קר בלילה. נו, טוב, אף אחד לא ציפה לטירוף הזה. אנחנו רצים במישור ובירידות ועוברים להליכה מהירה בעליות. פה ושם עוקפים אותנו רצי שליחים וזורקים מילה טובה. פוגשים את גלעד קראוז. הוא עוקף אותנו בקלילות. הוא מספר לי שפרדי בקפלן. שאר המסלול עובר בלי בעיות מיוחדות. מגיעים למצפה הראל. אני פוגש את ניר ומתעדכן על מצבו של פרדי . חושבים שיש לו משהו בלב והוא במיון לב או משהו דומה ב"קפלן". אני מצליח להשיג אותו בטלפון והוא מרגיע אותי ומעודד אותי.
יוצאים...
מקטע 11: מצפה הראל לאשתאול. יורדים ממצפה הראל בריצה קלה ומתחברים לדרך בורמה. מתחילים טיפוס ארוך ואיטי. כמה רצים עוברים אותנו בריצה קלילה בעלייה הלא פשוטה הזאת ואני נחמץ מקנאה על הקלילות שלהם ועל הסרבול שלי אבל אני אחרי 90+ קילומטרים והם לא. עוד מעט השחר עולה. אני קצת יותר איטי ממה שחשבתי אבל בסביבה. העליה עושה רושם שלא רוצה להיגמר וכשנגמרת אחת באה מיד אחת אחריה. כף רגל ימין שלי סחוטה לגמרי ובאופן טבעי המאמץ עובר יותר לכף רגל שמאל. הרקמה הרכה שבקדמת כף רגל שמאל מתחילה להכאיב גם כן אבל שם לשמחתי לא מתפתחת שלפוחית. השחר עולה , אנחנו לא זקוקים לפנסים יותר. יאיר קצת מקדימה ומדי פעם הוא מסתכל אחורה לראות אם אני עוד חי. קילומטר אחרון עד לתחנה, הירידה מתחילה. אני רץ, בקושי רב אבל רץ. מגיעים. ניר מחכה לי שם. יאיר חובר לבנים שלו. הוא אומר שיש לי הפתעה באוטו אבל קודם אני הולך לעמדה של מרת"א שכיבדו אותנו בלאפות. אבל לאפות שעמדו בחוץ כל הלילה כבר יבשות ואני לא מצליח לבלוע. אני מבקש מניר מנה חמה והולך לאוטו. רמי שם. יש לו גם שלפוחית ברגל וזה האט אותו. אני נותן לו פלסטר ותוך כדי שם פלסטר אחרון על העקב. מנצל את ההזדמנות לחלוץ קצת נעליים ומתמוטט בכיסא. אני כל כך עייף. 06:00. ער כבר 23 שעות ורץ כבר 17. 100 קילומטר אחרינו. 100 קילומטר ב 17 שעות בחום הזה, אחרי שכבר הייתי פגר ואח"כ כל הסיפור עם פרדי נראה לי במבט לאחור כלא רע בסה"כ. עוד 44 לסיום ו 8 שעות. נראה אפשרי. ניר אומר שבסה"כ הקצב שלנו בלילה היה טוב ואנחנו אפילו יכולים להדביק את הפער אם נשמור על קצב כזה אבל אני רוצה רק לעצום את העיניים. ניר אומר לי לנמנם קצת ושהוא יעיר אותי בעוד 15 דקות. עצמתי את העיניים רק בשביל להתעורר אחרי 15 דקות. אני קצת יותר עירני אבל הרגליים בוערות. אני לא יודע איך אני יכול להמשיך. שוב מעסה את הרגליים עם המשחה של טל. ניר גוער בי ומבטיח שכשאני אתחיל ללכת הכל יתחמם ויכנס לקצב. איכשהו משחיל את הנעליים לרגליים בכאבי תופת ומתחיל לנוע.
מקטע 12: אשתאול לרמת רזיאל.
רמי רץ בקלילות שלא תאמן כאילו הרגע הוא התחיל את המירוץ, יאיר אחריו ואני מדדה בסוף. עוברים את הכביש הראשי ונכנסים לשטח, חולפים על פני יקב פלאם בדרך ליער הקדושים עוברים בשער הכניסה - הקשת המרשימה שבו חקוקות שמות הקהילות שתרמו את העצים ושבזכותן קיים היער ונערך לטיפוס. אני לבד, רמי ויאיר נעלמו רוכבי אופניים ראשונים כבר מתחילים לדווש במרץ בעליות. ולמרות השעה המוקדמת יחסית כבר חם מאוד. אין שום קרירות כי לא היה קריר בלילה. אני מחליט להוריד חולצה וממילא אף אחד לא רואה אותי. עליה מאוד תלולה ולמעשה פה מתחיל החלק הקשה של המירוץ שכן מכאן ואילך הרוב הוא במגמת עליה. מרתון שלם במגמת עליה. אני מטפס במרץ ובכלל יותר קל לי משום מה לטפס מאשר ללכת במישור או בירידה, הכוונה מבחינת הכאבים בכפות הרגליים. אני משתדל שלא לחשוב על הכאבים ונזכר בציטוט מתוך הספר של הרוקי מורקמי " על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" שאומר שהכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל נתון לבחירה. ואני בוחר שלא לסבול כי אני יודע שאני לקראת הסוף והרוב כבר מאחורי והבטחתי לפרדי ואני חושב על שלמה( חבר יקר ואני לא אפרט) ועל מה שהוא עובר ובכלל שאין לי זכות להתלונן כי עשיתי זאת מבחירה. ממשיך והעליה המזורגגת הזאת לא נגמרת. בריצת ההכנה התפעלנו מהנוף מהמדהים. עכשיו אני לא מתפעל מכלום.....
אחרי נצח מגיע לרמת רזיאל. נדמה לי שכפות הרגליים שלי הם סטייקים מדממים. יאיר מחכה לי. צונח בכיסא ושותה המון קולה. ניר אומר שהוא מופתע שעשיתי זאת כל כך מהר. אני מנסה להחליף נעליים אבל מהר מותר על הרעיון אבל לוקח את המדרסים מהנעליים הישנות ודוחף לשלי. חייב להרגיש עוד קצת רכות משהו שיקל קצת על הכאבים. יוצאים....
מקטע 13: רמת רזיאל לקיבוץ צובה. ממש צולע. יאיר רץ בירידה ואני לא מסוגל. מנסה אבל אחרי כמה מטרים מפסיק. ההליכה בירידה הורגת אותי. חום מטורף!!! שמח שלקחתי הפעם את תיק הריצה כי אני לא מפסיק לשתות ולהרטיב את הפנים. כל כך חם לי שאני אפילו לא מסוגל לשים את הכובע על הראש. השמש חורכת. אין טיפת צל ומלא ברחשים מתעופפים ונדבקים לזיעה. עולה יורד, עולה יורד ובסוף מתחיל את הטיפוס שנראה כאילו אין לו סוף לגבעת יערים. ממש לא נגמר. עוברים אותי מלא רוכבי אופניים וכמה מהם ממש מביטים בי בחמלה וכמעט אף אחד לא מעודד. יש לי תאוריה על רוכבי אופניים שהסנוביות שלהם עולה ביחס ישר ככל שהאופניים שלהם יותר יקרוים. כנראה שהם לא סופרים את ההולכים על שניים. אחרי זמן שנראה כמו נצח אני מגיע לצומת של גבעת יערים. יש שם מעין פינת זכרון עם גזיבו וברזייה. כל רוכבי האופניים יושבים שם ואני צריך לדלג מעל האופניים כדי להגיע לברזייה. אף אחד לא טורח לפנות לי דרך. הם כנראה עייפים. רכבו שעה או משהו כזה ואין להם כוח לזוז. אני מתעכב שם. מתענג על המים ששוטפים לי את הראש. מרטיב טוב טוב את הכובע. מבנה התעשייה הדי מכוער של קיבוץ צובה בולט ומסמן לי שהתחנה ממש קרובה. יאללה לדרך. דרך הגפנים והגענו לצובה. הפתעה!!! מוטי קלינגר וסער אשתו של רמי מחכים לי שם ומקבלים אותי בקריאות עידוד. איזה כייף. כבר עושה מצב רוח יותר טוב. אני צונח בכיסא (מן הרגל של לצנוח בכיסא) ומבקש קולה ובירה שחורה. שותה בלי סוף. סער ומוטי מפחדים שאני הולך לקבל כאב בטן. אבל הבטן שלי בשלב זה עשוייה מבטון. אני אוכל משהו ונח קצת. פתאום צצים מולי אורית שצברג דנן ויעקב רחימי. איזו הפתעה. רחימי התחיל אתמול ב 16:00 ואורית זינקה מישפרו סנטר. רחימי נראה גמור. מוטי מציע לו לשתות ויעקב שותה בירה שחורה ופתאום הוא קם ומתחיל להקיא, אבל כמויות מטורפות. בחיים לא ראיתי מישהו מקיא כל כך הרבה. ממש מפחיד. אורית אומרת שהוא הקיא המון במהלך המירוץ. כנראה גם הוא מיובש. אבל הם רוצים להמשיך. אני רוצה להמשיך. 09:30 ו 4.5 שעות לסיום וקצת פחות משלושים קילומטר. יוצא לפני כולם.
מקטע 14: קיבוץ צובה לאבן ספיר: הקטע שמוגדר כקשה ביותר בכל המירוץ ולא בגלל העליות הקשות אלא בגלל הירידה של הסטף. יאיר משיג אותי אחרי כמה דקות ואנחנו הולכים במרץ. גם הוא כבר לא חושב על לרוץ. החום בלתי נתפס מבחינתי אבל יש קטעים קצת מוצלים וזה טוב. יוצאים לכביש ועוברים לצד השני. זה קצת מסוכן. יש תנועת כלי רכב ואנחנו לא יכולים לזוז בזריזות. המקום לא מיועד להולכי רגל ואין מעבר חצייה או משהו. הצלחנו ואנחנו בכניסה לגן הסטף. מתחילים לרדת. השרירים מסרבים לקבל את התנועה הזאת של הירידה. במשך 120 ק"מ הם התרגלו לדחוף ועכשיו הם צריכים לבלום. זה לא פשוט. יאיר המלאך מציע לי את אחד מהמקלות הנורדיים שלו. "תשען עליו" הוא מייעץ ואכן זה מקל במקצת ובמיוחד נותן תחושה של בטחון כשאתה שולח משהו קדימה ויכול להישען עליו. מגיעים לסטף, החלק הקשה עוד לפנינו.יש שם ברזייה עם מים קרים. אני מתעכב עליה ארוכות ומפנטז שאני נשכב כאן ושמישהו יבוא לאסוף אותי אח"כ. רחימי ואורית חולפים על פנינו. מלווה אותם גיא גולדבלט הבן של קרן. אוקיי.....המדרגות. אוי המדרגות.....זה נראה נצחי, אינסופי ובעיקר מצחיק. כנראה שמי שלא ראה אותי יורד את המדרגות של הסטף לא ראה מחזה מצחיק מימיו. כפות הרגליים שלי כל כך כואבות שזה כבר מעבר לכאב. אני כבר לא יכול לתאר לי מה הולך שם.סופסוף הירידה נגמרת. יאיר מחכה לי ואנו פונים שמאלה ומתחילים לצעוד בשביל. אוטוטו הקטע נגמר. רק עוד מאמץ קטן. אחרי כשני קילומטרים מגיעים לנק' בה נכנסים ליער ולערוץ הנחל ומתחילים לטפס. רחימי ואורית יושבים שם ולידם עומד גיא גולדבלט. הוא מבקש לומר לנו משהו ומודיע שבשל עומס החום הכבד הוחלט לחדול את המירוץ בשעה 11:00 ותחנת אבן ספיר אליה נגיע מיד היא התחנה האחרונה. אני ברגשות מעורבים אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בנדון. זה לא המירוץ שלי ואני לא מחליט לגביו דבר ונותר לי לקבל את רוע הגזירה, מה גם שזה בסה"כ מירוץ, משהו שעושים בשביל הכיף ואין טעם לסכן חיים למענו. ובכל אופן נותרת תחושה קלה של החמצה. הגעתי כל כך קרוב....... ועברתי 124 ק"מ. נותרו עוד 2 תחנות, 3 שעות לזמן הרשמי ו 20 קילומטר. האם הייתי עושה את זה ? ואילולא השלפוחיות המטופשות הייתי יכול לרוץ ולבטח הייתי מגיע לתחנה הזאת הרבה לפני. המון מחשבות ומצד שני תחושת סיפוק עצומה. אף פעם לא רצתי למרחק הזה והוכחתי נחישות והתמדה וכח רצון ויכולת להתגבר על משברים ומכשולים. מעין מסע התבגרות לילד הנצחי.
הגבים שבריצת ההכנה היו מלאי מים יבשים וחרבים עכשיו וזה עצוב כי הייתי שמח לטבול קצת את הרגליים במים ולקרר אותן קצת. עוד מאמץ קטן ואחרון ואנחנו באבן ספיר. בית חולים הדסה בולט במלוא כיעורו כמו שומה ענקית על לחיו של ההר. יאללה אבן ספיר. ניר, מוטי וסער כבר מחכים לי שם ואיתם הפתעה! גם רמי. הייתי בטוח שהוא כבר הרבה יותר קדימה אבל כנראה גם הוא האט בסוף. אבל לארוך כל הדרך הוא נתן ריצה מדהימה ואין לי ספק שלולא פרדי ואני שהאטנו אותו כל אחד בתורו הוא היה מסיים בזמן מצוין. אני מניח שיש לנו חשבון פתוח עם המסלול והנקמה תגיע במוקדם או במאוחר
דבר ראשון אני מוריד נעליים ועובר לסנדלים. לשמחתי כפות הרגליים שלי לא מדממות אלא רק נפוחות במידה מבהילה. אורית ורחימי שוקלים האם להמשיך בכל זאת למרות שהמירוץ הופסק. לי זה הספיק. אם לא היה לי כל כך כואב ברגליים אולי הייתי שוקל אבל השלמתי עם זה שלא.
מתארגנים ונוסעים לנק' הסיום במתחם התחנה להיפגש עם החברה.
סיכום :
פרדי נשאר מאושפז לאורך כל סוף השבוע ולבסוף שוחרר עם חותמת "בריא". תודה לאל. מסתבר שזאת היתה רק התייבשות שגרמה לאי סדרים ב א.ק.ג
הרגליים שלי התנפחו לממדי ענק במהלך סוף השבוע והנפיחות לא ירדה. אנדראה בת קבוצתי שהיא אחות הביאה לי משחה אנטיביוטית והורתה לי לעשות אמבטיות פולידין כמה פעמים ביום. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה והיום מקץ שבועיים הרגליים כמו חדשות.
משטר התזונה וכדורי המלח למיניהם הוכיח את עצמו עבורי. לא קרה לי פעם אחת ששריר נתפס או שקיבלתי איתות מסויים משריר. כמובן שהשרירים היו קצת מכווצים בסוף אבל זה נורמלי אחרי מרחק כזה.
תוכנית האימונים הוכיחה עצמה. פחות אימונים מבעבר אבל יותר אימונים ייעודיים. חשוב למצוא את המינון הנכון ולתת לגוף גם את המנוחה שלו ובמיוחד נכון עבור מישהו שלא בא לקחת פודיום אלה לסיים את המירוץ
Always expect the unexpected
לעולם לא לזלזל יותר במעברי מים . תמיד לדאוג לשקיות רזרביות.
אולטרה כנראה בסופו של דבר צריך לרוץ לבד. פרדי אמר לי שהוא הרגיש לא טוב עם זה שהוא ניסה לדחוק בי לרוץ כשלא יכולתי. יכול להיות שהוא צודק ומצד שני אני שמח שהוא לא נטש אותי שם למרות שהפצרתי בו להמשיך. אבל בכללי ואולי בגלל המרחק ובשונה מריצות קצרות יותר, אולטרה זה מירוץ אינדבידואלי. אי אפשר להיות בהרמוניה קבוצתית למרחק כזה.
נחתי במשך 10 ימים, נתתי לשלפוחיות להחלים ולשרירים קצת להירגע. אחרי 10 ימים יצאתי עם פרדי לבדיקת מערכות. רצנו 5 ק"מ. היה חמסין ולמרות שרצנו ב 19:00 היה קשה מאוד. פה ושם הרגשתי שהרגליים עוד לא ב Fine tuning.
אתמול יצאתי לריצה קצת יוצר ארוכה עם גלית וכבר הרגיש יותר טוב.
לאט לאט , אין מה למהר. סובב עמק רק עוד חצי שנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה